הרבנית לאה גנס
טעם הכישלון
ולהפך, אם דורשים לבצע משימה קשה מדי, התוצאה תהיה הפוכה. נניח שלפנינו ילדה בת שבע, שאמה אומרת לה: «אני הולכת לשכב לנוח כמה שעות אחרי ארוחת הצהריים. את צריכה להשגיח על הקטנים, לתת להם ארוחת ערב, לרחוץ אותם, להלביש אותם בפיג׳מות, — ושיהיה שקט!». קרוב לוודאי שרוב המשימות לא יבוצעו. אם נותנים משימה שמעבר לכוחותיה, גם אם בפעם הבאה אטיל עליה משימה קטנה בהרבה, למשל להשגיח על הקטנים רק 10 דקות, הילדה תסרב — היא תהיה בטוחה שתיכשל במשימה.
לאחר שטעם ולו פעם אחת את טעם הכישלון, הילד יאבד את האמונה בכוחותיו. כישלון מוליד ייאוש. הילד אינו מעריך את המצב בבשלות מספקת, והוא אינו יכול לומר לעצמו: «בפעם ההיא המשימה הייתה קשה מדי, לא היה לי סיכוי להתמודד איתה, ועכשיו נותנים לי משימה שאני מסוגל לבצע». הילד יאמר: «כמו שלא הצלחתי אז, כך גם עכשיו לא אצליח».
השבח צריך להיות כן, אבל…
יש סיפור שממחיש היטב את הדברים שנאמרו לעיל. באספת הורים בלבלו בין שני בנים בשם אבי כהן, שאחד מהם היה מצטיין בלימודים ובהתנהגות, והשני היה פרחח ותלמיד חלש. לאביו של אבי הפרחח אמרו בטעות שבנו לומד מצוין. האב היה רגיל לקבל מהמורים רק דברי נזיפה על בנו — ופתאום שבח! כשחזר הביתה, שיבח האב את הילד וסיפר לו מה שמע מהמורה. אבי החליט להצדיק את האמון שנתנו בו אביו והמורה — והחל ללמוד היטב. הבלבול התגלה במחצית הבאה, אבל עד אז גם אבי הפרחח הפך לאבי המצטיין.
בסיפור הזה הכול הצליח בזכות אי־הבנה. אבל ככלל, השבח צריך להיות כנה. אם אבא ישבח את בנו: «אתה הכי חכם! תקבל רק “מאה” במבחן», ובפועל יכולותיו של הבן רחוקות מכך, הילד יבטל את דבריו: «דיבורים ריקים!» והשבח של האב לא ייגע בו. עדיף לשבח על הצלחה אמיתית, ולו קטנה, מאשר על הצלחה מדומיינת.
ובכל זאת, לפעמים קורה ההפך — מה שלא היה לפני השבח מתגשם במציאות.
עוד סיפור שהוביל גם הוא לתוצאות מפתיעות. אחד היועצים הרפואיים הידועים בימינו (עסקן רפואי — אדם המחפש רופאים טובים בכל העולם ומייעץ אצל מי לטפל בבעיה מסוימת) היה בילדותו ילד חלש מאוד וחולני. בעקבות זאת הייתה לו הערכה עצמית נמוכה, הוא לא יכול היה לתאר לעצמו מה ייצא ממנו בעתיד, ובכלל, איזה עתיד כבר יכול להיות לילד חלוש כל כך. פעם הגיע לרופא שלו ושמע ממנו את המילים: «אתה חזק. יש בך הרבה כוחות פנימיים! אתה תתגבר על הכול! אתה תגיע רחוק!» כששמע זאת, האמין הילד לכל מילה. אז היה כבן 10. בשנים הבאות העניקו לו המילים האלה כוח, ובהדרגה השתפרה בריאותו. הוא החל לעסוק בייעוץ רפואי והקים ארגון המסייע לאנשים הזקוקים להתייעצות עם רופאים מנוסים. מעניין שכעבור שנים רבות, באחד הכנסים שבהם הרצה, שכן בתחומים מסוימים כבר היה כמעט רופא, הוא ראה את אותו רופא «שלו». הוא ניגש אליו והזכיר לו את המילים החמות ששמע בגיל 10. כל הזמן ניגשו אליו אנשים, ובהם גם רופאים, והודו לו על הארגון הנפלא הזה. הוא אמר שעל כל זאת — הישגיו וזכויותיו בעזרה לאנשים — הוא חב תודה למילים ההן של הרופא. האם הרופא זוכר אותן? לאחר כמה תזכורות נזכר הרופא במי מדובר וחייך. «אמרתי את המילים האלה לילד שהיה במרפאה לפניך. אתה נכנסת והוא בדיוק יצא, ולפני שהלך אמרתי לו את המילים האלה». אבל גם במקרה כזה השבח פעל את פעולתו. מן המקרים האלה עולה שלעולם לא נדע כמה גדול הפוטנציאל האמיתי של ילד.
מה צריך כדי לשבח?
קצת מאמץ. לשים לב לפרטים ולהגיב. כשילד קטן עושה את הצעד הראשון, הוא מסתכל על התגובה שלנו. אם התגובה תהיה: «נו, אז הוא התחיל ללכת» — ייתכן שהכול ייעצר שם. אבל אם עומדים סביבו ילדים אחרים או מבוגרים, וכולם שמחים, מוחאים לו כפיים ומעודדים אותו — הוא יעשה עוד צעד קטן ועוד אחד, כדי לשמוע שבח.
על אחת כמה וכמה כשמדובר בילד מבוגר יותר. גם הוא עדיין אינו יודע לומר לעצמו: «כל הכבוד לי», אבל הוא מאוד מחכה לשמוע זאת. ההורים צריכים לעשות זאת. בכל ילד יש משהו שאפשר לשבח אותו עליו. צריך רק להתאמץ ולמצוא אותו.
עוד עד
המילה עידוד (שבח) דומה גם למילה עוד (נוסף). כלומר, הילד ירצה לשמוע עוד שבח, ולכן יעשה שוב מעשה טוב.
עידוד קרוב גם למילה עד, מי שמעיד. כשהבנות שלי חוזרות הביתה אחרי מבחן, אני שואלת: «נו, איך ענית?» «לא יודעת». «אבל איך את מרגישה?» «לא יודעת, יהיה ציון — ואז נראה». קיבלו את התוצאה — 100 נקודות. נו, וכי לא ידעת שתעברי את המבחן? לא, מבחינתה התוצאה — הציון שנתנה המורה — היא העד לכך שידעה את החומר. כמובן, מבחן הוא דוגמה מובהקת, אבל כל חיוך, מבט נלהב ודברי שבח הם עד להצלחותיו של הילד.
מילים הרסניות
לפעמים נפלטות מפינו מילים בלי מחשבה, והן פועלות בכיוון ההפוך: «אתה תמיד שובר דברים, עדיף שלא תיגע! אתה תמיד מאחר ומחסיר שיעורים — עדיף שלא תירשם לתורנות…»
אחת מבנותיי באה להתייעץ איתי איזה תפקיד כדאי לה למלא בהצגה בבית הספר: לכתוב את התסריט, לטפל בתלבושות, לשיר במקהלה או לרקוד. נפלט לי: «עדיף שלא תשתתפי במקהלה». מאותו יום היא השתכנעה שהיא שרה לא טוב, ושעדיף שלא תנסה. אף שניסיתי פעמים רבות לשכנע אותה אחרת, הדבר היה לשווא. היא מוכנה לכתוב תסריט, אבל בשום אופן לא לשיר. בשום מקום.
זה פועל גם בכיוון ההפוך. אם ילדה אפתה עוגה מוצלחת מאוד ושיבחו אותה: «את אופה נהדר», היא תמשיך לאפות, שהרי היא מצליחה בכך מאוד. היא תציב לעצמה משימות קשות יותר ותשתפר, כי היא «אופה נהדר» — היא יודעת זאת.
המילים ההרסניות שלנו משפיעות מאוד על הילד, ולכן כדאי לחשוב על מה שאנחנו אומרים. מצד אחד, אנחנו כביכול מדביקים לילד תווית שתלווה אותו בעתיד: אתה לא מסוגל. מצד שני, אנחנו רוצים להגן עליו מפני משימות מסוימות. למשל, אמא מנסה לגונן על בתה שרוצה להיות מדריכה: «אוי, למה לך לעבוד קשה כל כך! אין לך לזה לא כוחות ולא זמן! את צריכה לנוח יותר». והבת מבינה את הדאגה הזאת של אמא כפשוטה: אני לא יכולה, אני לא מסוגלת, נשאיר את זה לבנות שיש להן יותר כוחות ואפשרויות. הסטיגמה הזאת נשארת איתה לכל החיים. אבל הרי כוונותיה של אמא היו הטובות ביותר — להגן על בתה מעומס מיותר!
אם הילד עומד לקבל עליו משימה שמעבר לכוחותיו, לא נאמר לו שלא יצליח להתמודד איתה. מוטב למצוא מילים אחרות, למשל במקרה שלנו: כרגע זה לא מתאים, אמא זקוקה ליותר עזרה בבית — תלכי בפעם הבאה. העיקר — לא ליצור אצל הילד תפיסה שלילית לגבי עצמו.
במצבים קריטיים יתגלו כוחות
אנחנו יודעים שאנשים משתמשים רק בחלק קטן מיכולותיהם, ובמצבי לחץ מסוגלים לעמוד בעומסים גדולים בהרבה מאלה שהם רגילים אליהם. כך גם ילדים. אף שאנחנו סבורים שמאגר הכוחות שלהם מוגבל מאוד, בעזרת שבח הם יכולים להרחיב את גבולותיהם ולהתקדם הלאה, למקומות שכלל לא ציפינו שיגיעו אליהם.
נתאר לעצמנו מצב נפוץ: אמא ילדה תינוק. הבת הגדולה בדרך כלל בקושי הספיקה להכין את כל שיעורי הבית ביום — היא עוד צריכה ללמוד עם חברה למבחן, לחזור על החומר, לצייר, להדביק… פתאום, אחרי הלידה של אמא, היא מתחילה להספיק להכין שיעורי בית, להתכונן למבחן, להאכיל את הילדים הקטנים, לעזור להם בשיעורי הבית ולהשכיב אותם לישון.
כלומר, לילדים יש הרבה יותר כוחות מכפי שנדמה לנו, אבל צריך לתמוך בהם באמצעות שבחים. צריך לטעת בילדים אמונה בעצמם, אמונה בכוחות שנתן להם הקב״ה, ולהזין אותה בשבח.
המשך יבוא
הכינה גב׳ זיסי סקרז׳ינסקיה