ענת ברוסילובסקי
שבוע ארוך הגיע לסיומו. הספקנו הרבה: עבדנו, למדנו, הלכנו, רצנו, הגענו להסכמות, הסתכסכנו, איחרנו וקנינו, קנינו, קנינו.
ובקרוב מאוד נוכל לנשום לרווחה ולזכור. לזכור כמה חשוב לנשום לרווחה, וגם לזכור את עמלק.
וזה אכן שמה של השבת הזאת: "זכור!"
זכור כיצד יצאת ממצרים בביטחון מלא שתפסיק להיות עבד, ועמלק פגש אותך בדרך.
חכמינו מביאים תרגום חלופי למילים "קרך בדרך" (פגש אותך בדרך), ומלמדים אותנו שאפשר לתרגם אותן גם כ"קירר אותך בדרך". עמלק קירר את לבבות היהודים, הקפיא את התלהבותם ואת כוונותיהם הטובות - וכמובן, זה לא נגמר בשום דבר טוב.
שבת זכור חלה תמיד במעבר שבין החורף לאביב.
זו התקופה העצובה ביותר בשנה, כשאנחנו עייפים כל כך מהקור/הגשם/הבוץ, כשחסרים לנו כל כך ויטמינים, וגם שמחה, אושר, אהבה וכסף. כשאנחנו מרגישים כמו רובוטים או כמו הגיבור הראשי של הסרט "לקום אתמול בבוקר", ורוצים להיכנס מתחת לשמיכה ולא לצאת ממנה עד שיגיע האביב האמיתי.
ואז שבת זכור מזכירה לנו את הסכנה שבהתקררות יתר. ואפילו לא מדובר בכך שבמצב כזה קל הרבה יותר להידבק באותו נגיף מפחיד שאסור להזכיר את שמו. העניין הוא שכאשר אתה קופא מבפנים, כאילו אינך חי אלא רק מתקיים.
כדי לשנות זאת, צריך פשוט להיזכר בחום שאדם אחד יכול להעניק לאחר.
הרי להתחמם לבד זה לא יעיל, ואילו להתחמם יחד זה הרבה יותר כיף ומעשי. וזה גם ממש לא קשה: צריך פשוט לחבק את הקרובים והמכרים שלכם (אבל לא אנשים שאינכם מכירים, לאור ההמלצות האחרונות של משרד הבריאות), לומר למישהו מילה טובה (או אפילו שתיים), לשתות עם מישהו (או עם עצמכם) תה, קפה, וודקה, ויסקי, ברנדי... (נו, או ערק כמוצא אחרון). לחייך לעצמכם ולעולם ולהיזכר שהחיים יפים!
וזה מה שאני מאחלת לכולכם!