ר׳ מ׳ לוי
על פי שיעוריה של הרבנית מ׳ לוי (בתו של הרב שמשון דוד פינקוס)
שבת — מתנה יקרה. בית נקי, אוכל טעים, בגדים יפים — אלה אינם רק סממנים חיצוניים, אם אנחנו מבינות לשם מה אנחנו עושות זאת, אם אנחנו עושות זאת לכבוד הקב״ה. האם הוא צריך בגדים יפים? האם הוא צריך בית מסודר? כן!
הקב״ה שלח אותנו לעולם החומרי הזה, ובעולם הזה אנחנו יכולות לבטא את אהבתנו אליו באמצעות דברים חומריים.
אבל! שימו לב, זהו מבחן! אם לכבוד בואה של החמות אנחנו מכינות תריסר סלטים וארבע עוגות, ואילו לכבוד שבת ״רגילה״ אנחנו קונות רוגלך בחנות, נשאלת השאלה למען מי אנחנו מתאמצות. למען הקב״ה? או למען החמות? אם אנחנו מתאמצות למען הקב״ה, הוא מחזיר לנו את הוצאות השבת. ואם למען החמות — שהחמות תחזיר!
הקב״ה מחזיר את ההוצאות לא רק על אוכל, אלא גם על בגדים. אבל, שוב, בתנאי שאנחנו באמת מתלבשות לכבוד הקב״ה. אם בשבת חורפית, כשאני ממילא לא יוצאת מהבית ולא נפגשת עם חברות, איני רואה טעם להתלבש יפה, סימן שכשאני מתלבשת יפה, אני עושה זאת למען החברות ולא למען הקב״ה…
שבת — מתנה יקרה. את אופה עוגה, דבר חומרי לחלוטין, ובכך קונה לך חלק בנצח!
את שוטפת את הרצפה — וזוכה בחלק מן העולם הבא. לא מתחשק לך לפרוץ בריקוד מרוב שמחה? אנחנו מקבלות בחינם בית נקי, מאכלים משובחים ובגדים יפים, ועל הדרך זוכות בשכר על קיום מצווה. אבל כל זה — רק אם אנחנו מודעות היטב לשם מה אנחנו עושות זאת.
מובן שלכולנו יש שבתות שקשה להתכונן אליהן כראוי. לא תמיד יש מצב רוח. לא תמיד יש כוח. הקב״ה בוחן אותנו, את כוונותינו האמיתיות.
אצל כל אחת זה שונה. לאמי, למשל, היה חשוב ששבת הגדול (שלפני פסח) לא תהיה שונה משבתות אחרות. לא היו כלים חד־פעמיים! אימא לא ניקתה את התנור עד לרגע האחרון, כי בשבת הגדול חייבת להיות עוגה שנאפתה זה עתה! (אני לא נוהגת כך, אני לא מסוגלת לכך, אני רק מספרת זאת כדי לתת לכן מושג מהי שבת.) אימא הייתה אומרת שפסח יבוא בעזרת ה׳, אבל הרי שבת הגדול תבוא קודם! שבת היא יום קדוש יותר מימי החג, פשוט עבורנו היא הפכה לדבר שבשגרה.
״אצלי שמורה לכם מתנה יקרה. שמה — שבת״.
מי מקבל את המתנה הזאת? מי שמתכונן לקבל אותה, מי שמבין את ערכה.
מה יש בתוך האריזה? הקב״ה, שבא אלינו.