ר׳ מ׳ לוי
על פי שיעוריה של הרבנית מ׳ לוי (בתו של הרב שמשון דוד פינקוס)
מדוע העונש על חילול שבת חמור כל כך?
ניגע בהיבט נוסף, שיעזור לנו לראות את הדברים נכונה. בהלכות שבת אנו נתקלים בתופעה מפתיעה, שכמעט איננו נתקלים בה בהלכות אחרות ביהדות. והתופעה הזאת גורמת לנו לחשוב מה בעצם קורה בשבת. בשבת אסורות פעולות רבות. והאיסור לחלל שבת חמור עד כדי כך, שבימי הסנהדרין, יהודי שחילל שבת בפני עדים, למרות ההתראות שקיבל, נידון למוות, ואף למיתה החמורה ביותר — המתה באבנים (סקילה). והרי ייתכן בהחלט שהמעשה שעשה היה לכאורה פעוט, למשל, הוא הסיר את השמנת מעל החלב בדרך אסורה ובכך עבר על איסור הברירה (בורר); התרו בו שאסור לעשות זאת, והיו עדים לכך שגם לאחר שקיבל את ההתראה עשה זאת — הוא חייב מיתה בסקילה.
אבל מה הוא כבר עשה? זה באמת לא מובן.
הדבר קרה לראשונה כבר בשבת השנייה שלאחר קבלת התורה, ליהודי שיצא בשבת לקושש עצים והוצא על כך להורג. במה חטא כל כך? חכמים מגדירים את הלכות שבת בצורה מעניינת מאוד: ״הררים התלויים בשערה״. דמיינו הר התלוי מעל לראשינו בשערה דקה, שעומדת להיקרע בכל רגע, ואם תיקרע, ההר פשוט ייפול על ראשינו. ההפרה הקלה ביותר עלולה להוביל לעונש הנורא ביותר. מדוע? הרי על פי ההלכה, אדם ששרף ספר תורה (מעשה שנראה בעינינו כפשע נורא, והוא אכן נורא) נענש במלקות. לא בעונש מוות, ובוודאי לא בסקילה. גנב אינו חייב מיתה. עבירות רבות שנראות בעינינו נוראות אינן מחייבות עונש חמור כל כך. מדוע? מה בעצם קורה? מה מיוחד בהלכות שבת? ומה עלינו ללמוד מזה?
לפני שננסה להשיב על השאלה הזאת, נציין נקודה נוספת. ביהדות יש מצב דומה נוסף, שבו די במעידה קלה כדי להתחייב במיתה בידי שמיים. בכל הנוגע לבית המקדש ולהלכות הקשורות לבית המקדש ולקורבנות, יש הקפדה רבה מאוד על קיום ההלכות, וקל כל כך לטעות ולהתחייב במיתה. מי שיפתח את ״בית הבחירה״ של הרמב״ם, יזדעזע כשיראה כמה הלכות כאלה יש.
יתרה מזו. יום אחד בשנה היה יהודי אחד נכנס אל המקום הקדוש ביותר בבית המקדש, ושם לא היה צורך לעשות מעשה שגוי כלשהו; די היה במחשבה שגויה אחת כדי שלא לחזור משם בחיים!
חכמים מספרים לנו שהכהן הגדול היה נכנס ביום הכיפורים לקודש הקודשים כשהוא קשור בחבל; מחשבה שגויה אחת — והוא כבר לא היה יוצא משם על רגליו, אלא נמשך החוצה בחבל הזה. לא מעשה, רק מחשבה! ידוע שנציגי שבט לוי באו אל משה בטענות שההלכות הקשורות לעבודת המקדש חמורות מדי. הרמב״ן אומר שאחת הסיבות לכך ששבט לוי היה הקטן ביותר במספרו היא שעבודת המקדש פשוט הרגה אותם! מדוע? מדוע היחס להלכות המקדש מחמיר כל כך?
נביא דוגמה:
דמיינו אדם שסובל מכאבים ביד. הוא פונה לרופא, הרופא שולח אותו לצילום רנטגן, והצילום מראה שיש בידו, השם ירחם, גוש כלשהו. הרופא מסביר למטופל שנדרש ניתוח דחוף. ביום שנקבע הוא מגיע לחדר הניתוח, ומנתח חסר ניסיון, שמקצוע הסנדלרות היה מתאים לו יותר, סוטה במהלך הניתוח בסנטימטר, פוגע בכלי דם מרכזי ו… ידו של המטופל נשארת משותקת לכל החיים! יד משותקת — זה נורא. שלא תדעו מזה לעולם!
אחותי נפגעה קשה בתאונה שגבתה את חיי הוריי.
ראינו ניסים רבים, קיבלנו את אחותנו במתנה, איש לא חשב שהיא תשרוד. חייה מלאים בניסיונות ובגזרות קשות, שאחת מהן היא יד משותקת. אי אפשר לתאר עד כמה עלינו להודות לקב״ה על כל מה שהוא נותן לנו, ובפרט על שתי ידיים! דמיינו בחורה שנאלצת לעשות הכול ביד אחת. איך אפשר לאסוף את השיער לקוקו ביד אחת? אי אפשר! לקשור שרוכים? היא לא יכולה! לפרוש מפה? בקושי. לשטוף כלים? זה ייקח זמן ארוך פי שמונה. אנחנו אפילו לא מבינים עד כמה אנחנו משתמשים בשתי ידיים. החיים עם יד משותקת הם חיים אחרים לגמרי… ובכל זאת, עם כל הקשיים, החיים נמשכים!
ועכשיו דמיינו אדם שסובל מכאבים בראש או בחזה. והביקור אצל הרופא מסתיים בניתוח מוח או בניתוח לב. ואין צורך בסטייה של סנטימטר, ואפילו לא של מילימטר. די שהרופא יסטה בשבריר מילימטר כדי שחיי המטופל יסתיימו.
כלומר, כשמדובר באיבר חיצוני שאיבד את חיותו, זה עצוב מאוד מאוד, אבל כשמדובר באיבר פנימי פגוע, שכל חייו של האדם תלויים בו (כיום אף רופא אינו מבצע ניתוח כזה בלי מיקרוסקופ), טעות קטנה עלולה להפוך לטרגדיה גדולה.
גם ביהדות יש איברים חיצוניים ופנימיים. לא ניכנס לפרטים; חשוב לנו להבין שככל שהקב״ה מקפיד יותר על שמירתן של הלכות מסוימות, וככל שהעונש על הפרתן חמור יותר, כך האיבר הקשור להלכות האלה חשוב יותר.