הרבנית לאה גנס
האריז״ל גילה לתלמידיו שאת השגותיו הגבוהות ביותר בתורה, את כל אלה המצויות בידינו כיום, הוא קיבל בזכות השמחה, השמחה בקיום המצוות.
הרמב״ם ב«הלכות לולב» (8:15) כותב: «השמחה שישמח אדם בקיום המצוות ובאהבת ה', שנתן את המצוות האלה, היא עבודה גדולה». הרמב״ם אומר במפורש שהשמחה אינה רגש המתעורר באופן ספונטני. זו עבודה מתמדת.
מצוות שבשגרה
כאשר מקיימים מצוות מלומדה, «כדבר שנלמד בעל פה», כלומר בשגרה, מתוך הרגל, בלי לחשוב, אין במעשה כזה דעת, מודעות. אם אין מודעות, אין אהבה ואין שמחה. לפני קיום מצווה, על האדם להקדיש לפחות שנייה אחת להכנה – לעצור ולהיות מודע. הוא יכול לחשוב על כך שכעת הוא עומד לעשות את רצון הקב״ה, ושאת המעשה הזה הוא עושה דווקא לשם קיום המצווה. אם יזכור שהמעשה שלו מקשר אותו ישירות לקב״ה – הדבר יהיה סיבה לשמחה.
בספר «הכוזרי» (בפרק «הדרישות לנבואה — היסודות») נכתב: «השמחה במצווה ובתורה דורשת התבוננות וכוונה, כדי שתשמח במצווה עצמה, משום שאתה אוהב את מי שציווה עליה ומשום שלמדת במה היא טובה עבורך». למעשה, האדם שמח בכך שהוא עושה את רצון הקב״ה, שהרי כל חיינו בעולם הזה הם השתדלות להביא לידי גילוי השכינה.
אני (לא) במקרה!
אנו משתדלים לקיים מצוות באהבה ומתוך מחשבה. מחשבה היא ההפך ממקריות. והמקריות היא הרעיון שעמלק ניסה להחדיר. הוא טען שכל מה שבעולם מקרי, שלעולם אין בעלים ואיש אינו מנהיג אותו. הכול מתרחש מעצמו, משום שכך העולם בנוי, «מאז ומעולם», מכוח האינרציה. מול זה אנו מציבים מעשים מודעים שנעשים מתוך מחשבה. במקומות שבהם החזרה מקררת אותנו – עלינו להכניס את חום האהבה. מקריות – קרי – היא סיבה לטומאה. ואנו נכניס קדושה בכל מעשה שלנו. מה שניתן לאדם בעולם הזה לא ניתן לו במקרה – לכל דבר יש מטרה, ולכן משימתנו היא לחשוב מה מקרב אותנו אל המטרה.
איך מתחילים לשמוח?
צריך להתחיל במה שבא בקלות, במצווה שמשמחת בלי מאמץ. אם אדם מצליח לשמוח בשמחת תורה, שיתחיל בכך. שיחוש את השמחה הזאת בעומק נפשו ויחשוב עליה. לאחד קל יותר לחוש שמחה במצוות שמיעת שופר, לאחר – בברית המילה של בנו, ולשלישי – בחתונת ילדו. יש להשתמש בשמחה הזאת כדי להתקשר לקב״ה. וכך יש לעשות גם עם מצוות אחרות – לחוש שמחה בקיומן, ואז לחזק בדרך זו את הקשר עם ריבונו של עולם, שציווה עליהן.
הכינה זיסי סקרז׳ינסקאיההמשך יבוא