הרבנית לאה גנס
היום נדבר על מהי שמחה אמיתית, שמחה יהודית. מהי מהותה? מה מעורר אותה?
השיעור הראשוןהקב״ה ברא בעולמו הפכים, למשל שמים וארץ. כשיורד גשם, השמים והארץ מתחברים – זו שמחה.
השמים מייצגים את הפן הרוחני, והארץ – את החומריות. החיבור ביניהם הוא הגשמים; הרוחני משפיע על הגשמי.
במסכת יבמות (62 ע״ב) נאמר: «אמר רבי תנחומא, אמר רבי חנילאי: אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה».
גבר ואישה הם הפכים של ממש. אבל אם אלה נישואים יהודיים אמיתיים, אם הם שואפים להיות זוג מאוחד, הרי זה מקור לשמחה.
כעת אנו יכולים להבין מהי «שמחה של מצווה». גוף האדם חומרי. הוא שואף להנאות ארציות. נשמת האדם רוחנית לחלוטין, היא שואפת מעלה. כשאדם מקיים מצווה ושמח בכך שה' נתן אותה, הדבר מקשר אותו לבורא העולם, שנתן את המצווה הזאת. איחוד הרוחני והגופני במעשה אחד – כשהוא נעשה כראוי – מביא בהכרח לשמחה.
אלה אינן רק מילים יפות.
כל מצווה, כל תפילה – היא אכן קשר עם הקב״ה, שמתחזק עם כל מעשה, עם כל חיבור של הגופני והרוחני באדם.
במדרש «שיר השירים רבה» נאמר: «…ביום חתונתו, ביום שמחת לבו», יום החתונה הוא מתן תורה בהר סיני, ואילו «יום שמחת לבו» הוא דברי תורה. פירוש אחר: יום החתונה הוא אוהל מועד, ויום השמחה הוא בית עולמים».
מכאן אנו מבינים שיום החתונה, יום החיבור בין ההפכים, הוא מתן תורה. ושמחת הלב היא דברי התורה, שבאמצעותם האדם בונה לעצמו בית נצחי בעולם הבא.
פירוש אחר (תענית, 4:8) אומר ש«יום השמחה» הוא יום בניית המשכן (ובית המקדש, שייבנה במהרה בימינו). מהות העבודה במשכן היא חיבורו של כל עם ישראל עם הקב״ה.
אבל גם עכשיו, כשהבית הראשון והבית השני חרבים, השכינה שורה בקרב עם ישראל בגלות, ולכל אחד יש אפשרות משלו לקשר עם הקב״ה.
הכינה גב׳ זיסי סקרז׳ינסקאיה
המשך יבוא