הרבנית רבקה מונק
במאמר הקודם דיברנו על דברי שבח ותמיכה. היום נספר על ההשפעה המפתיעה שיש לדברי שבח, לתמיכה ולאמון על ילד שנמצא במצב שנראה חסר מוצא.
היום מתארחת אצלנו הרבנית מונק. היא הייתה מורה במשך שנים רבות, ואחר כך מנהלת בית ספר. בבית הספר היה צוות מצוין, ובכל זאת קרה שאנשי הצוות התייאשו מהתנהגותה של תלמידה ולא ידעו מה עוד אפשר לעשות. אבל אמא הצליחה, בעזרת דברי שבח, תמיכה ואמון, לעזור לילדה לצאת מהמצב שנוצר ולתקן את התנהגותה. לפעמים ילד נשאר אדיש כלפי חוץ, אבל בתוכו דברים רבים משתנים. אפשר להשוות זאת לצמח: עדיין איננו רואים דבר מעל פני השטח, אבל באדמה הזרע כבר נבט, וכשהעץ יגדל, תיראה בו השפעתם של אותם דשנים, של אותה הזנה שהוספנו לאדמה. גם אם נדמה שאנו מדברים אל הקיר, אם נאמר את הדברים הנכונים ונדבר ״אל לבו״ של הילד, דברינו יישמעו.
[מכאן ואילך הדברים מפי הרבנית רבקה מונק]. ראשית, אני רוצה לומר כמה מרגש לראות בשיעור נשים דוברות רוסית. לסבי, הרב משה אהרן רזניק, קראו דער צאריצינער רב. הוא היה אדם מכובד מאוד, רבה של העיר צאריצין (וולגוגרד). כל מי שהכיר אותו העיד שהיה אדם יוצא דופן; אנשים היו גאים בכך שהכירו אותו. אחת ממעלותיו הבולטות הייתה היכולת לשבח, לעודד ולמצוא את המילים הנכונות כדי לתמוך בכל אדם.
[רקע היסטורי. הגאון הצדיק הרב משה אהרן רזניק־אפשטיין (1874-1957) היה אחד מנציגיה המוכרים של תנועת המוסר, תלמידו של הסבא מקלם. למד בישיבות טלז וקלם, היה חבר במועצת הרבנים של כמה ערים בליטא, ואחר כך נעשה רבה של העיר צאריצין (לימים סטלינגרד, וולגוגרד). עלה לארץ ישראל בשנת 1919.]
אני זוכרת שכשלמדתי את ה״אלף־בית״ ואחר כך למדתי לקרוא, לפעמים היה לי קשה, אבל ידעתי שעל המאמצים שלי אקבל מסבא שפע מחמאות.
לכן השקעתי כוחות בלימודים. הוא הרבה לבקר אצלנו בבית. אני זוכרת שהיו לו מעיל וכובע מיוחדים, של רבנים; הוא היה זקוף, בעל זקן ארוך ועיניים טובות וקורנות. סבתא נפטרה בטרם עת, וסבא נשאר לבדו. אבל טוב לבו נשאר איתו.
מי שהכיר אותו מקרוב לא יכול היה שלא לאהוב אותו. כאשר הלך עם קבוצה של רבנים לבקש שלא יסגרו את הישיבות, אמר: ״בני בן 12 עכשיו, והוא לומד בתלמוד תורה. האם תשאירו אותו בלי לימודים? אתם חושבים שהוא ילך לשחק כדורגל? לפחות אל תסגרו את תלמודי התורה!״ וסגירת תלמודי התורה נדחתה בשנתיים. אי אפשר היה לסרב לו — בכל תנועה שלו ובכל מילה הייתה דרך ארץ כזו (התנהגות התואמת את דרכי התורה).
הוא היה מראשוני תלמידי הישיבה בקלם. בישיבות היה נהוג שהתלמידים ה״ותיקים״ יותר מקבלים את החדשים ומראים להם מה נמצא היכן, לאן ללכת ולמי לפנות. מכיוון שהוא היה מראשוני התלמידים, גם הוא היה ״לוקח תחת חסותו״ לעיתים קרובות תלמידים חדשים שהגיעו. אחד מאותם חדשים היה הרב אליהו לופיאן, המוכר כיום לרבים. סבא עזר לו ודאג לו בישיבה. לאחר המעבר לישראל (הרב לופיאן הגיע בשנת 1950) הוא נעשה משגיח בישיבת קמניץ. הרב לופיאן הרבה לבוא לבקר את סבא, ואחי, שהיה אז תלמיד ישיבה, היה מזמין את חבריו כדי שישמעו ממקור ראשון את הסיפורים, שהיו בהם גם דברי הדרכה בתורת המידות היהודית (מוסר). באותה תקופה כל תלמיד ישיבה ידע מיהו הרב אליהו לופיאן, ואנחנו אהבנו אותו מאוד.
פעם אחת סבא היה אצלנו, משום שאשתו השנייה הייתה בבית החולים, והרב אליהו לופיאן בא לבקר אותו אצלנו בבית. הוא הכיר גם את הוריי. הרב קרא לאחי הצעיר, שהיה אז בן 2,5 ועדיין היה בעל שיער ארוך (אין מספרים בנים עד גיל שלוש): ״בוא לכאן לקבל ברכה מר' אליהו לופיאן״. הוא הניח יד על ראשו של הילד, הישר על התלתלים הזהובים, ואמר: ״זה הקטן גדול יהיה״ — ״הקטן הזה יהיה גדול״, כלומר יהיה אדם גדול. אמא אמרה: ״אמן״. אחי הקטן התחיל לרקוד ולמחוא כפיים, אף שלא הבין אף מילה. הוא רץ לשכנים וסיפר להם שהרב אליהו לופיאן בירך אותו: ״זה הקטן גדול יהיה״. היום אחי כבר בן שישים וקצת, אבל הוא זוכר את זה. גם אני זוכרת, כאילו זה היה אתמול.
כשאני זוכרת את שורשיי, אני שמחה כפליים לראות נשים מרוסיה שבאות לשיעורי תורה, שומעות דברי תורה ומחיות מחדש את היהדות התורנית.
הנושא שלנו היום הוא שבח, עידוד. התבקשתי לספר כיצד השתמשתי בו בעבודתי החינוכית.
כשהייתי בשנת הלימודים האחרונה בסמינר, בתחילת השנה הגיעו אלינו אנשים וסיפרו על היוזמה הנפלאה שלהם. באותם ימים הנגב היה ממש מדבר — מכאן ועד באר שבע היו רק כמה יישובים. ולפתע התחילו להגיע עולים חדשים רבים. אונייה ממרוקו, שאת נוסעיה שיכנו בנגב ב״יישוב למרוקאים״ נפרד. אונייה אחרת — מהונגריה, ואת נוסעיה שיכנו בנגב, ביישוב להונגרים. את התימנים — ביישוב לתימנים. כך, בהדרגה, יישבו את הנגב ביישובים קטנים, אחד לכל אונייה. האנשים שבאו אלינו סיפרו שביישוב חדש שנקרא תפרח, במרחק 20 ק״מ מבאר שבע, שיכנו משפחות צעירות עם ילדים קטנים רבים. גילם של הגדולים ביותר היה 12 שנים. לבנים מצאו רֶבֶּה, ולבנות לא הייתה מורה. בתור התחלה הם נזקקו לשתי בחורות שיסכימו לנסוע ללמד ביישוב הזה. אני הייתי אחת מהשתיים.
היינו יוצאות לתפרח באוטובוס בשעה 5:15 בבוקר, וחוזרות בערב — בין השעות הללו לא הייתה תחבורה לתפרח. האוטובוס הזה נסע לבאר שבע, ובדרך נכנס לתפרח. הדרך לשם הייתה ארוכה וקשה מאוד. הכביש לא היה סלול באספלט, ולכן האוטובוס קפץ כל הזמן. בפנים היה חם מאוד — לא היו מזגנים, והיינו פותחות חלונות. אבל דרך החלון פרצה רוח מדברית שנשאה איתה חול. אי אפשר היה לנשום. היינו סוגרות — ושוב חם. בכל יום מישהו הקיא (סליחה על המילה) באוטובוס, והגענו ללמד בלי קול. עד שחלפו אותן כמה שעות נסיעה… המנהל שלנו, הרב שינדלר, יעץ לנו, מאחר שאנו מגיעות בלי קול, לתת באותו יום רק עבודות בכתב. בסופו של דבר הפסקנו להגיע בכל יום, ובמשך כל השבוע גרנו בתפרח, ונסענו הביתה רק לשבת.
בתפרח עצמה, שכיום מוכרת לרבים, אפילו בתים לא היו אז — היו קרוואנים, מעין מבנים ניידים כאלה; הגג שלהם היה במצב גרוע, ולעיתים קרובות עכברים היו קופצים פנימה מהגג. בתוך הקרוואן לא היו שירותים — היה צריך לצאת החוצה, לפעמים ללכת די רחוק. האדמה כולה זרועה באבנים קטנות שנכנסות לנעליים.
שם זכיתי ללמד. הייתי צעירה מאוד.
באותם ימים לא הקפידו כל כך על גילם של הנכנסים לכיתה א' — אני התחלתי ללמוד בבית הספר בגיל 5,5. בכיתה שלי הייתי בין הצעירות ביותר. לא היה לי שום ניסיון משמעותי בהוראה. מצבים רבים, שבהם פעלתי נכון, לא הסתיימו בטעויות גורליות בזכותו של המנהל הראשון של בית הספר לבנות בתפרח. מתברר שהמנהל שלי היה אדם שלמד פעם עם אבי בעיר חברון. הוא ניהל במקביל את תלמוד התורה ואת בית הספר לבנות. למדתי ממנו הרבה: איך לנהוג עם התלמידות, איך לשים לב לדברים חשובים. הוא נתן לנו עצות יקרות ערך, אבל למדנו גם ישירות מהתנהגותו במצבים שונים.
למשל, המקרה הבא קשור אליו. ביקשו מאיתנו, המורות, להתכנס בעניין חלוקת תעודות עם ציונים לשליש. המנהל, הרב שינדלר, נכח באספה. בין בתי הקרוואנים בתפרח היו מרחקים גדולים. ואז, דרך חלון בית הספר, אנחנו רואות ילד שמתקרב מרחוק. המרחק בין הבתים גדול — בזמן שהוא הלך, כל המורות והמנהל הספיקו להתבונן בו. ככל שהוא מתקרב, אנחנו רואות בבירור רב יותר איך ידיו רועדות. הוא נכנס לבית הספר ואומר שהוא צריך את המנהל. המנהל רואה שהילד מפוחד מאוד ממשהו. הוא מתחיל את השיחה איתו בלי לגשת מיד לעניין: ״שלום! הלכת כל כך רחוק. קודם כול אתה מקבל כוס מים!״
מאוחר יותר התברר שהילד הזה היה ילד שלא נח לרגע. הוא התנהג לא יפה בשיעור, והמלמד איים שאם התלמיד לא יפסיק, ישלח אותו למנהל — ושם יהיה לו רע.
ככל הנראה הילד היה מפוחד מאוד ממה שהמנהל יעשה לו — ולכן רעד כל הדרך כל כך, עד שהבחנו בכך מרחוק.
הילד לקח בידיו כוס מים ואמר בקול רם את ברכת שהכול: ״… שהכל נהיה בדברו״. כולנו ענינו ״אמן״. המנהל התפעל: ״כל הכבוד! איזו ברכה יפה! נפלא! אם אתה יודע לברך כך, אתה יכול לגדול ולהיות תלמיד חכם גדול! אבל אם יזכרו אותך בתור פרחח, תתבייש בעתיד. צריך להפסיק להתנהג כך, צריך להתחיל לגדול״. זה היה כל ה״עונש״ שקיבל אותו ילד, שכבר הספיק לדמיין לעצמו את העונש הנורא ביותר מהמנהל. אשת המנהל לקחה את הילד איתה כדי להרגיע אותו לגמרי, ולפני שהלך המנהל נפרד ממנו: ״אז אנחנו מחכים לשמוע ממך! שהתחלת לגדול ולהיות תלמיד חכם!״ הילד ענה בשמחה: ״כן, כן!״ ורץ חזרה בדילוגים.
חינוך כזה למדתי מן הדוגמה החיה של המנהל שלנו — חינוך באמצעות שבח ותמיכה. והיו דוגמאות רבות כאלה.
התחלתי ללמד בתפרח לפני 61 שנים. הייתי בת 17,5. תפרח של אותם ימים דמתה לאות ״שין״ — שלושה רחובות שרחוב אחד משותף מחבר ביניהם. ברחוב הזה עמדו בית הספר, בית הכנסת וחנות מכולת קטנה. בתפרח, וגם ביישובים אחרים, לא היו אז חנויות לציוד כתיבה. כדי לקנות עיפרון, למשל, היה צריך לנסוע לבאר שבע. מהמועצה האזורית של הנגב היינו מקבלות את כל ציוד הכתיבה לכל השנה, לפי מספר התלמידות. אם הילדים היו זקוקים למחברות, לעפרונות רגילים, למחקים או למחדדים — כל אלה נרכשו במרוכז ונשמרו בארון בכל כיתה. גם הגירים של המורה, הלבנים והצבעוניים, היו באותו ארון. כל הדברים האלה היו יקרים מאוד, ולאנשים לא היה כסף מיותר. אם ילדה בזבזה את דפי המחברת על שטויות, לא נתנו לה חדשה, והוריה נאלצו לקנות מחברת חדשה בבאר שבע. כשהייתי פותחת את ארון הציוד, הילדות היו מציצות מאחורי גבי ומתפעלות: ״וואו, כמה מחברות! ממש אוצר! כמה עפרונות!״ המפתח היה כמובן אצל המורה.
התברר שאחת התלמידות בכיתה שלי היא… גנבת.
היא הייתה מחכה שכולן יצאו להפסקה, ויכלה להוציא עיפרון מהתיק של אחת מחברותיה לכיתה, ומאחרת — מחברת. הילדות היו רבות, אבל אחר כך הבינו מי גונבת. והתלמידה הזאת לא הצליחה להפסיק — זה הגיע לכך שהילדות האחרות פחדו לשבת לידה. איש לא ידע איך לעצור את זה. פעם אחת הגעתי לביתה ל״ביקור מורה״. ליד הבית שלהם היה כלב שפחדתי ממנו. ובאותה פעם הכלב כמעט נשך אותי — מאז לא הלכתי עוד לביתה. אביה היה אדם כעסן מאוד; על כל דבר קטן היה מתחיל לצעוק. אדם מאוד לא נעים. וכזאת הייתה בתו: ברגע שמפנים את המבט, דברים נעלמים מתחת לאף. הבנתי שאין טעם לדבר איתה. להפחיד אותה ולצעוק — לצעקות היא כבר הייתה רגילה. מה עושים?
עלה בדעתי רעיון, והחלטתי לבצע אותו בלי לבקש רשות מהמנהל — על אחריותי בלבד.
נכנסתי לכיתה ואמרתי: ״בנות, יש לי בשבילכן משימה קשה מאוד שכרוכה באחריות רבה. בכל בוקר לקחת את המפתח, לפתוח את הארון, לקחת גיר וספוג ולהניח אותם במקומם על הלוח, לבדוק כמה מחברות נשארו ואם הכול נמצא במקומו. ולפני שהולכים הביתה, האחראית תבדוק שהארון סגור. אני רוצה לבחור ילדה שתוכל למלא משימה כזאת״. יער של ידיים הורם. הילדה הזאת הרימה את ידה כל כך גבוה, עד שאי אפשר היה שלא להבחין בה. בחרתי בה. כמובן, היו לי ספקות, אבל החלטתי להסתכן. איך העזתי למסור בעצמי לידיה את כל האוצרות?! חשבתי שאת כל השאר כבר ניסינו, ושום דבר לא עזר — אנסה לתת בה אמון. אבל הזהרתי אותה שיהיה עליה להגיע מוקדם לבית הספר, להשגיח על הכול ולשאת באחריות לכך ששום דבר לא ייעלם.
כולם הופתעו ממה שעשיתי! במו ידיי נתתי לה את מפתחות האוצר! הדבר המפתיע ביותר הוא שהיא לא נגעה בשום דבר! היא לא לקחה לעצמה אפילו חתיכת גיר אחת! בארון היו דברים נחשקים כל כך, ולה היה דחף חזק כל כך לגנוב! אבל היא לא לקחה דבר. יתרה מזו, היא מילאה במסירות את תפקידיה — יום, שבוע, חודש — והפסיקה לגנוב לגמרי.
האמון שלי בה שינה אותה לחלוטין. אני מודה לקדוש ברוך הוא, ששלח לי את המחשבה המוצלחת הזאת.
מקרה נוסף מתפרח קשור למנהל שלנו. המפקח מטעם משרד החינוך היה אז דוקטור בולהיים, אדם נוקשה מאוד ובעל עקרונות. הוא הורה שכל מנהל ייכנס לשיעורים וישגיח על המורים — יבדוק את איכות ההוראה. המנהל שלנו אמר: ״אני לא רוצה שתחשבו שזו דרישה שלי. נוסף על כך, אני לא רוצה לגרום לכן אי נוחות ולהביך אתכן בשיעור בנוכחותי. אבל כדי למלא את דרישתו, אעבור מדי פעם מאחורי חלונות הכיתה (גם הכיתות היו בקרוואנים) ואקשיב לשיעור. רק אל תחשבו שאני בודק אתכן! יש לי אמון מלא ביכולתכן להעביר שיעור. אבל כך אוכל לומר למפקח ביושר ששמעתי את השיעור״. שיעור כזה באמון קיבלנו מהמנהל שלנו. מלבד זאת, אפשר היה ללמוד ממנו ענווה, מפני שאת דעתו היה מביע בפנינו, בחורות צעירות, כאילו היינו שוות לו במקצועיות — מתוך כבוד רב לדעתנו.
בתפרח לימדתי במשך 2 שנים, אחר כך עברתי לבית חלקיה, ואחר כך לירושלים — לבית הספר שבו עבדתי בהמשך כמנהלת. רבות מתלמידותיי היו עולות חדשות.
למשל, רחוב שמואל הנביא בירושלים היה רחוב של עולים חדשים.
בתחילה היה שם שדה. משפחות היו מגיעות, היו מביאים בשבילן קרוואן חדש, ובהמשך בנו בתי בלוקים. עד היום אני זוכרת באיזה בלוק גרה כל משפחה, מפני שבאותם ימים היה מקובל לבקר בבתי משפחות התלמידים ולברר באילו תנאים הם לומדים ואם המשפחה זקוקה לעזרה. אל האנשים האלה היו באים מורים לא דתיים כדי לשכנע אותם לשלוח את הילדים לבית הספר שלהם. המשפחות האלה היו דתיות, אבל הנשים בהן לא ידעו לקרוא. גם הדתיות של הגברים הייתה יותר מסורתית, אבל עם הזמן הצלחנו להשפיע על המשפחות האלה. כשנעשיתי מנהלת בית הספר, הייתי מציבה מול התועמלנים האלה בחורות מהסמינר, שהיו עוברות מבית לבית ומשכנעות לשלוח את הילדים לבית ספר דתי.
אני חייבת לומר שנעזרתי בתמיכתו ובעזרתו של הרב משה פרוש (אביו של מנחם פרוש). הוא היה אז חבר במועצת עיריית ירושלים. אני זוכרת אותו עוד מילדותי; הוא היה מבקר לעיתים קרובות אצל סבי וסבתי. היו פעמים שאמא שלי הייתה מכינה להם אוכל ואופה חלות לשבת (סוג אחד של חלות היה בלי סוכר, כי לאשתו של סבא הייתה סוכרת, וסוג אחר היה בלי מלח – לסבא אסור היה לאכול מלח). אמא הייתה שולחת אותי, הבכורה מבין האחיות, עם מצרכים כדי לעזור לסבא ולסבתא. היכן שמו את המצרכים? ב«מקרר» — ארון עם קרח, ארגז קרח. את הקרח קנו בגושים, שברו לחתיכות והכניסו ל«מקרר». אמא הייתה שולחת אותי לעיתים קרובות לסבא גם עם קרח. מובן שבדרך הקרח היה מצטמק מאוד, ואחריי נמשך שובל של טיפות.
הרב משה פרוש היה גם חבר במועצת «אגודת ישראל». כך יצא שדרכינו הצטלבו כשהוא הלך למשרד של «אגודת ישראל», ואני הלכתי לסבא בשליחותה של אמא. פעם אחת, כשפגש אותי כרגיל עם קרח, אמר: «את הולכת לסבא ומביאה לו קרח? כל הכבוד לך! איזו ילדה טובה!» שמחתי מאוד לקבל שבחים מאדם חשוב כל כך.
מאז הייתי מחפשת אותו בדרך, כדי לשמוע שוב את דברי השבח.
בהמשך, כשכבר גדלתי ועבדתי בבית ספר בירושלים, הייתי פונה אליו לעיתים קרובות לעזרה, והיא הייתה מגיעה במהירות האפשרית. למשל, לבית הספר הייתה חצר, אבל היא לא הייתה מגודרת. ביקשתי ממנו להקים גדר – נשלחו פועלים, והגדר הוקמה. מעולם לא נעניתי בסירוב. הוא כיבד את התלמידות, בא כמה פעמים לבקר בבית הספר, שאל את התלמידות שאלות ונתן פרסים על תשובות נכונות.
אחד הדברים שבהם הוא עזר לנו מאוד היה ארגון שיעורים לנשים. הנשים ברחוב שמואל הנביא לא ידעו קרוא וכתוב, אבל הדבר החמור ביותר היה שגם בענייני יהדות לא היה להן ידע. למשל, הן לא ספרו נכון את 7 הימים הנקיים, והספירה שלהן הייתה קצרה ב־1 יום. שמעתי זאת מכמה נשים והבנתי שזו טעות משותפת לכולן. פניתי לאישה שלימדה את הנושאים האלה וביקשתי ממנה להעביר שיעורים. אבל כדי שהנשים ירצו לבוא, הייתי מארגנת כיבוד קל, ולפעמים גם תוכנית בידור. קראתי לזה «ערב הורים», וביקשתי מהילדות לפרסם אותו בקרב השכנות וקרובות המשפחה המבוגרות. מדי שבוע הגיעו יותר ויותר נשים. עלתה שאלת המימון – הכסף שלי כבר לא הספיק. פניתי לרב פרוש. הוא קיבל את הרעיון בהתלהבות רבה ועזר במימון.
אחת מתלמידותיי הייתה בתו של הרב הגדול עובדיה יוסף (זצ״ל). כדי להתמודד עם התעמולה הבלתי פוסקת של קבוצות לא דתיות, ביקשתי ממנו לבוא ולדבר בערב להורים, כדי לשכנע אותם לשלוח את ילדיהם לבית ספר דתי. הוא הגיע 5 דקות לפני תחילת הערב וביקש שאספר לו סיפור כלשהו על אחת הילדות. סיפרתי על תלמידה לשעבר בבית הספר שלנו, שלמרות שבביתה דיברו ערבית, הפכה לתלמידה מצטיינת, וכעת התקבלה לעבודה כסגנית מנהלת בטבריה והיא מצליחה מאוד בעבודתה (אני בעצמי דאגתי לקבלתה לעבודה – נתתי המלצה והתקשרתי לבית הספר – משום שהייתה תלמידה נהדרת, וקיבלו אותה בשמחה). הרב דיבר בצורה ברורה מאוד ושכנע את ההורים.
בבית הספר שלנו היו מורות נהדרות וילדות נהדרות, אבל היו גם מקרים חריגים. אחת הילדות הייתה בעייתית.
לפעמים הייתה מציירת במחברת של הילדה שישבה לידה, לוקחת חפצים בלי רשות ומפריעה מאוד בשיעורים. בחצר הייתה מפריעה לילדות האחרות לקפוץ בחבל ולשחק במשחקים. בהפסקות, ובמיוחד בהפסקת ארוחת הבוקר, אחת המורות הייתה צריכה להשגיח על הסדר: שיקיימו כראוי נטילת ידיים (רחיצת הידיים), שלא ישכחו את הברכה, שלא יתקהלו אחר כך אלא ייגשו מיד לאכול. המורות התורניות התלוננו בכל פעם על הילדה הזאת, ששמה היה כוכבה. אף מורה לא הצליחה להשתלט עליה. מקרה אחד היה מזעזע: היא מילאה את הספל לנטילת ידיים ושפכה ממנו מים על כל הילדות שעמדו מאחוריה. כל המורות, שהיו טובות מאוד ומקצועיות, סירבו ללמד בכיתה של כוכבה.
ובכל זאת הצלחנו להחזיק מעמד עד כיתה 7. המורה שלה התלוננה בפניי שכבר אינה יכולה לשאת התנהגות כזו: פעם הילדה צובטת את חברותיה ופעם קורעת את מחברותיהן, ומפריעה להקשיב לשיעור. אמרתי: «שלחי אותה אליי».
הילדה נכנסה למשרד, אני מדברת איתה, מסבירה, והיא שותקת ומהדקת בכוח את שפתיה. היא לא הפגינה שום חרטה, אפילו לא סימן לכך שהיא מבינה את אשמתה.
התייאשתי, וכבר רציתי לסלק אותה. אבל כשנזכרתי בדוגמה שנתן המנהל הראשון שלי, השארתי אותה בבית הספר. היא הצליחה איכשהו להגיע לכיתה 8 וסיימה את בית הספר. לאחר סיום הלימודים היינו מכנסות את הבוגרות לערבים – היא לא הגיעה אפילו פעם אחת, לא היו לה חברות. עם רוב הבוגרות אני שומרת על קשר עד היום; הילדות (שכבר הפכו לסבתות) מתקשרות אליי כדי לספר את החדשות שלהן.
אבל יום אחד נפגשנו. נסעתי לכותל המערבי. שם משכה את תשומת ליבי אישה אחת עם שני ילדים, שהתפללה תפילת עמידה. ילד אחד משך בחצאית של אמו וקרא: «אמא! נו, אמא!», והשני, הגדול יותר, אמר: «שקט! אמא מתפללת 18 ברכות, אסור להפריע לה עכשיו!» רציתי לראות את אמם של הקטנים האלה – בכוונה לא התחלתי להתפלל, כדי לראות את זו שחינכה את בנה כך – לא להפריע בזמן התפילה. האישה פוסעת שלוש פסיעות לאחור, מסיימת את התפילה ומסתובבת… «המורה רבקה! אוי, כמה אני שמחה לראות אותך!» היא מחבקת אותי, מנשקת ואומרת: «היית מאמינה שכוכבה תיראה כך? היית מאמינה שילדיי יהיו דתיים ושבעלי ילמד בכולל? כל זה תוצאה של אותה שיחה במשרד המנהלת; אני זוכרת מילה במילה את מה שאמרת לי אז. פשוט אז לא רציתי להראות שאני מודה שאת צודקת».
הרביתי להיעזר ב«ביקורי בית» כדי להכיר את התלמידה טוב יותר, ולא לנזוף בה מיד על הישגים נמוכים בלימודים או על חוסר סדר וניקיון.
אחת מתלמידותיי בבית הספר הייתה מרושלת מאוד. כשהייתה מקבלת מחברת, רציתי לומר לה: «שמרי עליה נקייה לפחות יום אחד», אבל כבר למחרת היו כתמים על הכריכה. גם על בגדיה של הילדה עצמה תמיד היו כתמים, והתלבושת האחידה הייתה מלוכלכת. החלטתי לבקר בביתה כדי לראות הכול בעצמי ולא לנזוף בילדה מיד. כמובן, ביקשתי זאת מהוריה, וקבענו מתי נוח להם שאבוא. הם גרו ליד השוק בשכונת הבוכרים (לא רחוק מישיבת מיר). הגעתי לביתה…
כשביקשתי ממנה לכתוב במה עוסק כל אחד מהוריה, היא כתבה: «אבא שלי עובד בזבל». לא חשבתי שהכוונה היא כפשוטה! הילדה הסבירה: «הוא נוסע מאחור על הרכב ברחובות ואוסף זבל!» הגעתי לבית המשפחה וראיתי עוני נורא. במקום שולחן הם השתמשו בארגז ירקות שהירקנים בשוק השליכו. בבית לא היה אפילו כיסא אחד – גם ישבו על ארגזים. לא היה ארון – לא לבגדים ולא למחברות. הילדה הייתה מניחה את מחברותיה באחד הארגזים – היו שם שני סוגים, מקרטון ומפלסטיק. הבנתי מדוע מחברותיה תמיד מקומטות ומלוכלכות. אי אפשר היה לכעוס על הילדה… פניתי לרב משה פרוש, והוא הקצה להם דירה בבניין חדש ברחוב שמואל הנביא. השתדלנו להשיג להם גם רהיטים.
בימינו לא נהוג שמורות עורכות ביקורי בית, אבל בכל מקרה, לפני שכועסים על ילד, כדאי לערוך «ביקור» בעולמו הפנימי ולברר: אולי אין לנו על מה לכעוס, אלא צריך לעזור לו להתמודד עם בעיותיו, ודרושה סבלנות. לעיתים קרובות אפשר לעזור לילד באמצעות שבח, תמיכה והבעת אמון בו – הניסיון מוכיח זאת.
הכינה גב׳ זיסי סקרז'ינסקאיה