הרבנית לאה גנס
שיעור שני. לא על פי העיקרון של עשו
עוד נקודה מאלפת שאפשר ללמוד מיעקב אבינו. כשהאחים נפגשים, עשו אומר: “יש לי רב, אחי” (בראשית, 33:9), ויעקב עונה: “יש לי כל (מה שנחוץ)” (33:11). כל מי שרחוקים מן התורה והמצוות מתנהגים כמו עשו: יש לי הרבה, אבל אני רוצה עוד – עוד הנאות חומריות, מפני שאי אפשר לשבוע מהן. “יש לו מאה, רוצה מאתיים”. הגישה של יעקב היא: כמה שיש לי, זה מספיק לי (באמת היה לו די, באותו זמן יעקב היה עשיר, אבל גם לפני כן נהג כך). והוא הודה על כך לקב״ה.
אדם אינו יכול להשקיע באותה מידה בעולם החומרי ובעולם הרוחני.
ובימינו מושקעים סכומי כסף עצומים בהשגת הנאה. אין צורך לשכנע אדם לשתות “קולה”; צריך לשכנע אותו שאם ישתה “קולה”, יזכה לעונג שלא מן העולם הזה ויהיה מאושר בלי גבול. לכן 80% ממחיר המוצר הם עלות הפרסום שלו. הפרסום חדר אפילו לעולם שלנו (הדתי): למשל, לפני חג השבועות הייתה פרסומת שלפיה בלי כוס קפה של מותג מסוים בחור ישיבה לא יוכל ללמוד בלילה! זו, כביכול, כבר מסורת – אסור לסטות ממנה. או במירון בל״ג בעומר, במקום שבו מדליקים את המדורה המרכזית הגדולה, תלו פרסומת לחטיף, לצ׳יפס, ששיחקה על המילה מדליק (“נהדר”, וגם “מבעיר”), כאילו בלי צ׳יפס הדלקת מדורה לכבוד רבי שמעון בר יוחאי כבר אינה אותו הדבר. לפי העיקרון של עשו פועלים כל ה“מבצעים”: קנה שניים, קבל את השלישי במתנה (“יש לי רב”!) – שניים זה הרבה, אבל הרי 3 – עוד יותר! הם מבינים היטב את טבע האדם! הבית מתמלא בחפצים מיותרים שנקנו מפני ש“היה מבצע” (“מבצע”). כולנו נגררים לתאוות הרכוש הזאת. התחושה הזאת מתחדדת במיוחד בסוף שנת הכספים: כולם רצו לקניות – וגם אני רצתי.
יעקב מלמד אותנו פרופורציות.
כמובן, אדם צריך שיהיו לו “לחם לאכול ובגד ללבוש” (בראשית, 28:20), אבל אין להפוך זאת לשאיפה העיקרית בחיים. לפעמים כל מה ששומעים בבית הוא: איפה יש אילו הנחות, לאיזו חנות עדיף ללכת לקנות פריט מסוים, מתי “יום שוק”, מתי “סוף עונה”… אם ילד רואה שעל הדלקת אור בשבת רק נזפו בו קלות, ואילו על שבירת אגרטל הוא קיבל סטירה וצעקות פרועות – הוא מבין מיד מה באמת חשוב להוריו. אחר כך תוכלו לדבר כמה שתרצו על כך שהתורה והמצוות חשובות יותר…
אם אמא סבורה שחשוב יותר שבתה תספיק להגיע למכירה המוזלת מאשר שתספיק להתפלל מנחה, אין פלא שסדר העדיפויות של הבת יהיה בהתאם. ככלל, במקרה כזה תמיד יש זמן ללכת לחנויות, אבל הזמן לקריאת ספר תהילים חסר בצורה משוועת. לילדים יש רגישות גבוהה מאוד לדברים כאלה, גם כשהדברים אינם נאמרים בקול.
איננו אומרים שהעולם החומרי אינו מעניין אותנו, אפילו להפך. אנו רק קובעים את הפרופורציות: מה חשוב ומה משני.
המשך יבוא
הכינה: גב׳ זיסי סקרז׳ינסקאיה