בליל שבת, כשאנו חוזרים הביתה, אנו שרים שיר שמתחיל כך: «שלום עליכם, מלאכי השרת, מלאכי עליון…», «בואכם לשלום…», «ברכוני לשלום…», ומסתיים במילים: «צאתכם לשלום, מלאכי השלום…».
תמוה: מדוע אנו אומרים למלאכים ללכת? מדוע שלא יישארו, במה הם מפריעים?
החפץ חיים שואל את השאלה הזאת ומשיב שאנו מקבלים את פניהם של מלאכי השבת, ונפרדים ממלאכי ימות החול. בדומה למה שראה יעקב אבינו בחלומו הנבואי: מלאכי העמים האחרים עזבו, ומלאכי עם ישראל הגיעו.
אבל אפשר להשיב על השאלה הזאת גם בדרך אחרת. כאשר כהן [אפילו כהן גדול] עשה את העבודה הרגילה בבית המקדש, לא נאסר על אנשים אחרים להיות באותו מקום באותה שעה. אולם כאשר הכהן הגדול — הכהן הראשי — נכנס לקודש הקודשים לעבוד את עבודתו, התורה מצווה: «וכל אדם לא יהיה באוהל מועד בבואו לכפר בקודש עד צאתו» (ויקרא, 16:17), וחכמים מוסיפים במדרש: «אף אחד, אפילו לא אלה שעליהם נאמר: “פניהם כפני אדם”». כלומר, אפילו למלאכים נאסר להיות שם בשעת עבודתו של הכהן הגדול. מדוע?
משום שזהו רגע של חיבור בין הקב״ה לעם ישראל, רגע של קרבה שבו נדרשת התייחדות מוחלטת. לכן אפילו המלאכים, עם כל הכבוד לגדולתם ולקדושתם, חייבים לעזוב את המקום!
כשאנו יוצאים מבית הכנסת בליל שבת, המלאכים מלווים אותנו הביתה. אנו מגיעים ומוצאים שולחן ערוך, מוכן לסעודה. אנו נעמדים ואומרים: «שלום עליכם, מלאכי השרת… בואכם לשלום…», וכן: «ברכוני לשלום…».
ואחר כך אנו כאילו אומרים להם: מלאכים יקרים, כעת אנו עומדים לקדש את השבת בקידוש על היין ולהתחיל בסעודת שבת, שיש בה דרגת קדושה גבוהה ביותר. בסעודה הזאת «וכל אדם לא יהיה באוהל מועד», ולכן — «צאתכם לשלום, מלאכי השלום».