הרב ראובן קוקלין
«חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה» (משלי 22:6)
ידוע שלכל יהודי יש נטיות וכישורים ייחודיים משלו, ועליו להשתמש בהם לעבודת הבורא.
את העיקרון הזה מלמד אותנו שלמה המלך בספר משלי (22:6) במילים הבאות: «חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה». הגאון מווילנה מסביר: יש לחנך את הילד בהתאם לאופיו («הדרך שלו»), בהתאם לנטיותיו. אם יוליכו אותו בדרך המתאימה לו, גם בזקנתו לא יסטה ממנה («גם כי יזקין לא יסור ממנה»). אבל אם יכריחו אותו לשנות את טבעו ואת אופיו, ייתכן שבאותו רגע יציית – מתוך פחד. אולם בהמשך, כש«צווארו ישתחרר מן העול», הוא בוודאי יסטה מן הדרך הזאת, מפני שהאדם אינו יכול להתגבר על טבעו.
על הפסוק שהובא לעיל אנו מוצאים פירוש נוסף, המבטא יסוד נוסף בחינוך.
זהו פירושו של אחד מגדולי חכמי התורה ומורה רוחני גדול – רבנו יונה. לדעתו, הפסוק הזה מלמד אותנו שיש להקנות לנער מידות טובות וללמדו מעשים טובים בהדרגה, בלי להעמיס עליו בבת אחת את כל המעלות שאנו רוצים שיגיע אליהן. בכל פעם, קובע רבנו יונה, ילמד המחנך את הנער דברים הקרובים לטבעו, מובנים לשכלו ושיש לו די כוחות רוחניים וגופניים כדי לקיימם. וכך יקדם המחנך את חניכו בהדרגה, ובכל פעם יוסיף לו עבודה הקרובה לטבעו. «מפני – מסביר רבנו יונה – שאי אפשר להגיע לשלמות בבת אחת».
מפירושיהם של הגאון מווילנה ורבנו יונה אנו לומדים שני כללים חשובים בחינוך: יש לכוון ולחנך את הנער בהתאם לנטיותיו, ולא להעמיס עליו הכול בבת אחת.
הטעם לשתי ההנחיות האלה אחד הוא – המידות הטובות צריכות להפוך לטבע שני של האדם, ואפשר להגיע לכך רק כאשר העבודה הרוחנית קרובה לטבעו.
בדרך דומה יש ללמד את התלמיד גם את חוכמת התורה. יש ללמד אותו דברים הקרובים להבנתו. בנוגע למקצוע אמרו חכמינו (קידושין, 82 ע״א) שראוי ללמד את הבן מלאכה קלה ונקייה (מחטא). הגאון מווילנה בפירושו למסכת ברכות (63 ע״א) כותב שעל האדם להנחות את עצמו באמות מידה דומות גם בלימוד התורה – לימודו צריך להיות נקי (בכוונותיו – ללא פניות, לשם שמיים), וגם קל – לא מעל ליכולתו השכלית, כדי שלא יימאס עליו הלימוד, ולא יתנגד לו. כמו כן יש ללמד את התלמיד באווירה רגועה ונעימה, בלי לחץ מופרז. באיגרתו לאשתו, לאחר שהגאון מווילנה מתאר את הדרכים הנכונות ללימוד תורה, הוא מוסיף: «אל תלחצי על הילדים יותר מדי, מפני שהלימוד נקבע בלב רק כאשר לומדים תורה ברוגע».
האמור לעיל נכון לא רק לגבי הדרך הראויה להדרכת תלמידים, אלא גם לגבי עבודתו הרוחנית ולימוד התורה של האדם עצמו.