הרב שמשון דוד פינקוס
אחד האיסורים המרכזיים בתורה, שמרבים לדבר עליו לאחרונה, הוא איסור לשון הרע. לאחר שהחפץ חיים פקח את עיני העולם בנוגע לאיסור החשוב הזה, רבים התעוררו, ובמובן מסוים הדבר הביא לתיקון העולם.
אנו יודעים שעוון לשון הרע חמור מאוד. זה אכן כך. אבל עלינו לדעת שהלכות שמירת הלשון כוללות, מלבד האיסור לדבר לשון הרע על אנשים אחרים, גם את היכולת לשתוק. היכולת הזאת מועילה לא רק לשמירת הלשון, ועליה נדבר היום.
יש סיפור נפלא על האדמו״ר מרוז׳ין, זכותו תגן עלינו, מגדולי האדמו״רים, שחי לפני כמאה וחמישים שנה. היה לו מנהג שבזמן הטיש (הסעודה שבה התקבצו חסידיו סביבו) לא היה אומר דברי תורה, אלא פשוט שותק.
מספרים שפעם אחת, בליל שבת, בדיוק בזמן הטיש, נכנס לבית המדרש שלהם נוכרי אחד. כשיצא שאלו אותו מה ראה שם, והוא השיב: ״היה שם שולחן ארוך, ומשני צדדיו ישבו יהודים. בראש השולחן ישב זקן, הוא שתק, וכולם הקשיבו לו בתשומת לב…״
איזה תיאור נפלא!
נבאר זאת בפירוט. את הדברים שאדם אומר אפשר לחלק לדברים שמותר לומר ולדברים שאסור לומר. אבל הרי יש גם אפשרות לשתוק!
ואם נתבונן, נגלה שהמעשים היפים ביותר בתולדות העולם היו קשורים דווקא לשתיקה!
ידוע המדרש שהגאולה העתידה מן הגלות המרה שבה אנו נמצאים תבוא בזכות רחל אימנו, וכך נאמר במדרש הזה (איכה רבה, פתיחה, 24):
״...והתערבה רחל, ופנתה אל הקב״ה ואמרה: ׳ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שעבדך יעקב אהב אותי מאוד, ועבד אצל אבי שבע שנים למעני. כשנסתיימו שבע השנים האלה והגיע יום חתונתנו, החליט אבי להחליף אותי באחותי. והיה לי קשה מאוד כשנודע לי הדבר, וסיפרתי על כך לארוסי ומסרתי לו סימנים שיוכל להבחין באמצעותם ביני ובין אחותי, כדי שאבי לא יוכל להחליף אותי. ואחר כך התחרטתי, והתגברתי על אהבתי, וריחמתי על אחותי ולא רציתי לבייש אותה. וכשהחליפו אותי באחותי, מסרתי לה את הסימנים שעליהם סיפרתי לארוסי, כדי שיחשוב שהיא רחל… וכך נהגתי ברחמים כלפי אחותי, ולא קינאתי בה ולא ביישתי אותה. ואם אני, ברייה פעוטה של בשר ודם, יכולתי שלא לקנא בצרתי ולא לבייש אותה, כיצד אתה, מלך חי וקיים, מלך רחום, יכולת לקנא באלילים שאין בהם כל ממש, ובקנאה הזאת לשלוח את בניי למות בידי אויבים העושים בהם ככל העולה על רוחם?׳.
מיד התעוררו רחמיו של הקדוש ברוך הוא, והוא אמר: ״למענך, רחל, אשיב את עם ישראל״.
כמו שנאמר (ירמיהו, 31:14): ״כה אמר ה׳: ‘קול ברמה נשמע, נהי בכי תמרורים; רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה כי איננו’״. ונאמר (ירמיהו, 31:15): ״כה אמר ה׳: ‘מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה, כי יש שכר לפעלתך…’״. ונאמר (ירמיהו, 31:16): ״‘ויש תקוה לאחריתך’, נאם ה׳, ‘ושבו בנים לגבולם’״.
בואו נבין מה קרה כאן... אברהם אבינו התייצב לפני הקב״ה ואמר: ״ריבונו של עולם, האם לשווא עמדתי בעשרה ניסיונות?״ השיב לו הקב״ה: ״מה אפשר לעשות, אם היהודים חטאו כל כך הרבה?״ בא יצחק ואמר: ״האם לשווא הושטתי את צווארי לסכין?״ וגם לו השיב הקב״ה את אותה התשובה. שיחה דומה התקיימה עם יעקב ועם משה. איש מהם לא הצליח להציל את העם היהודי.
עד שבאה רחל אימנו. מה עשתה רחל שהיה מיוחד כל כך? היא שתקה! והשתיקה הזאת זעזעה את העולם.
היא ראתה כיצד הבית היהודי נשמט מידיה, והבינה שגורלה להיות אשתו של עשו. ומתוך הבנת מלוא האימה שבמתרחש, מה עושה רחל? היא עושה שורה של מעשים נפלאים שביסודם שתיקה! באדם טמונה יכולת נפלאה לעצור ברגע הנכון!
כל נהג מכיר את הכלל הראשון בנהיגה: לא נכנסים למכונית בלי בלמים! הבלמים הם החלק החשוב ביותר במכונית!
ושוב, אינני מדבר על לשון הרע, אלא על היכולת לשתוק. לפעמים צריך לשתוק גם כשמותר לדבר.
האם רחל הייתה עוברת על איסור כלשהו אילו סיפרה ליעקב שבמקומה נתנו לו את אחותה לאה? להפך, בכך הייתה מקיימת מצווה, שהרי יעקב הורה לה לשמור את הסימנים בסוד כדי שלא תינתן לו לאה.
ובכל זאת היא אינה עושה זאת. מדוע? הרי במקרה כזה תתבייש אחותה!
זוהי היכולת לבלום, לשתוק ברגע שבו חשים בבירור כה רב את הצורך לדבר, את ההכרח להגיב.
הבה נתבונן במעשהו של אברהם. במה התבטאה גדולתה המיוחדת של עקדת יצחק? בנכונות להעלותו לעולה? וכי מה עוד יכול היה לעשות? הקב״ה ציווה: «קח את בנך… והעלהו לי לעולה» (בראשית, 22:2), וכי יכול היה להמרות את פיו? הכול שואלים את השאלה הזאת.
חכמינו זיכרונם לברכה מגלים לנו את הסוד הזה במדרש (ויקרא רבה, 29:9). בסוף סיפור עקדת יצחק (בראשית, 22:16) נאמר: «בי נשבעתי נאום ה׳…», וחכמים שואלים לשם מה נחוצה השבועה. רב ביבי בר אבא אומר בשם רבי יוחנן: «פנה אברהם אבינו אל הקב״ה בתפילה ובתחנונים: “ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שבשעה שאמרת לי: ‘קח את בנך, את יחידך…’, היה לי מה להשיב לך. רק אתמול אמרת לי: ‘כי ביצחק ייקרא לך זרע’ (בראשית, 21:12), והיום אתה אומר: ‘והעלהו לי לעולה’? אך כשם שהתאפקתי ולא השבתי לך, כחרש שאינו שומע וכאילם שאינו פותח את פיו, כך גם אתה, כשיחטאו צאצאיו של יצחק ויעשו מעשים רעים, זכור את עקדת יצחק אביהם והמר את הכעס ברחמים”».
אנחנו מוכנים לוותר על הרבה, ובלבד שתהיה לנו אפשרות להגיב. אני מוכן לסבול הכול מצד חבר, ובלבד שיידע שהוא טעה. מה, גם זה אסור?
כשהקב״ה ציווה להעלות את יצחק לעולה, יכול היה אברהם לומר: «ריבונו של עולם, אני מוכן, רק הסבר לי דבר מה, השב לי על שאלה אחת: הרי הבטחת שממני, דרך יצחק, יצא עם ישראל?!» אבל אברהם אבינו לא שאל שאלות ולא הגיב, ובזכות זאת ביקש שגם הקב״ה לא יגיב על חטאי עם ישראל. הוא לא יכול היה לבקש מהקב״ה לסלוח ליהודים על חטאיהם. וכי אפשר לסלוח על דבר כזה? הוא רק ביקש: «אני לא פתחתי את פי, וגם אתה, הקב״ה, אל תגיב».
זה לא היה הניסיון הראשון שלו. הקב״ה ציווה עליו: «לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך» (בראשית, 12:1). הדבר היה קשה מאוד לאברהם. הוא בנה בית בחרן. הוא עמל רבות עם תושבי המקום כדי לעוררם לתשובה, ועוד עבודה רבה הייתה לפניו, ופתאום הקב״ה אומר לו: «לך!» ומבטיח לו שפע במקום החדש. מה עושה אברהם? בלי לשאול שום שאלה, מיד «וילך אברם כאשר דיבר אליו ה׳» (בראשית, 12:4). הוא עוזב הכול והולך!
ובכך הניסיונות אינם מסתיימים. סוף סוף הוא מגיע לארץ ישראל. וכאן, לראשונה בתולדות האנושות, מתחיל רעב. אין מה לאכול. אברהם יכול היה לפנות אל הקב״ה בתלונה: «ריבונו של עולם, הורית לי ללכת לארץ ישראל והבטחת לי ברכה, הצלחה ושפע, והנה הגעתי, וכאן אין מה לאכול. דבר כזה לא היה קודם, זו הפעם הראשונה שאני נתקל ברעב. ומה בדבר מה שהבטחת לי, ריבונו של עולם?» אבל הוא אינו אומר מילה!