נאמר במסכת עירובין (54 ע״ב), שלרבי פרידא היה תלמיד שהיה מלמד אותו 400 פעמים (הוא לימד אותו כל דבר עד שהתלמיד זכר אותו — פירוש רש״י). פעם אמר רבי פרידא לתלמיד שאולי יצטרך לצאת באמצע הלימוד כדי לקיים מצווה מסוימת. אולם בסופו של דבר לא קראו לו לשם כך. הוא לימד את התלמיד 400 פעמים, ובכל זאת התלמיד לא זכר דבר. רבי פרידא שאל אותו: מה קרה? התלמיד השיב שמכיוון שידע שרבו יצטרך לצאת בקרוב, לא הצליח להתרכז. כל הזמן חשב שהנה הרב עומד לצאת ולהשאיר אותו באמצע הלימוד. ״בסדר״, אמר רבי פרידא, ״עכשיו התרכז, ואני אלמד אותך״. והוא לימד אותו עוד 400 פעמים. אז נשמע קול מן השמים (בת קול), ששאל אותו: ״במה אתה חפץ — שיוסיפו לך עוד 400 שנות חיים, או שכל בני דורך יזכו לעולם הבא?״ הוא בחר לזכות את כל דורו, ואז אמר הקב״ה: ״תנו לו את שניהם!״
הסיפור הזה ידוע. אבל נשאלת השאלה: איך ידע רבי פרידא שהתלמיד הזה זקוק ל־400 חזרות?
אין ספק שכך היה הדבר.
יהודי אחד התדפק על דלתו של הרב ושאלה בפיו: יש לו בן בחדר, והוא אינו מבין דבר בלימוד. הילדים האחרים לומדים משנה, ובקרוב יתחילו ללמוד גמרא, ואילו הוא עדיין אינו יודע חומש. חבריו לועגים לו, המלמד כמעט מתעלם ממנו, ואין טעם להשאיר אותו ללמוד. הוא, האב, כבר שוחח עם הסנדלר, והלה מוכן לקחת אותו כעוזר. אלא שמנהל החדר אמר שצריך לקבל את ברכת הרב, ולכן הוא בא.
״הבא אותו אליי מחר״, אמר הרב.
האב הביא את הילד, ילד נפלא שעיניו כבויות. ״השאר אותו כאן״, אמר הרב לאב, ״ובוא בצהריים לקחת אותו״.
האב הלך, והרב ליטף את ראשו של הילד ושאל: ״ולקרוא אתה יודע?״
״את זה כן, ברוך ה׳״. ״וכבר התחלת ללמוד חומש?״ ״כן, בזמנו התחלנו ללמוד ויקרא, אבל לא הבנתי כלום…״ — דמעה זלגה על לחיו.
הרב שוב מלטף את ראשו. ״בוא נתחיל. שב, ואני אספר לך. כשיהודי עבר בשגגה על איסור חמור מן התורה. למשל, קם באמצע הלילה ושכח ששבת — הדליק בטעות את האור כדי ללכת לשתות. ובשבת אסור להדליק אור, נכון? אז הוא צריך להביא קורבן אשם. מצוין. עכשיו חזור על מה שסיפרתי״.
״מה?… אני לא זוכר״ — הילד נבוך.
״לא נורא, אחזור על זה״. פעמיים, שלוש פעמים, ארבע פעמים, פעם חמישית — כלום.
אפשר להבין גם את המלמד בחדר, גם את המנהל וגם את האב. חוזרים פעם שישית, שביעית, שמינית. ״נעשה הפסקה, שחק קצת״. פעם תשיעית, עשירית — ״קח סוכרייה״. ״ועכשיו חזור על מה שאמרתי״. — ״אני לא זוכר״. לא נורא, נתחיל מההתחלה.
בצהריים מגיע האב. הרב מקבל את פניו בחיוך רחב, והילד מביט במבט מתוח מעט (הרי עכשיו גם הרב יאמר שהוא אינו מבין דבר…).
״איזה בן נפלא יש לך!״ אומר הרב. ״איזו התמדה, איזו שקדנות! פשוט תענוג ללמוד איתו! שיילך הביתה לאכול ולנוח, ויחזור שוב״.
אחרי ארוחת הצהריים הילד בא שוב. חוזרים שלושים, ארבעים פעמים — כלום. חמישים, שישים — אין שום התקדמות. שבעים, שמונים — ניצוץ של הבנה, אבל לא יותר. מאה — הפוגה קצרה, ונמשיך שוב.
מאתיים, שלוש מאות — חומה שאי אפשר לפרוץ. שלוש מאות וחמישים, שישים… ארבע מאות — וקריאת ניצחון: ״כל הכבוד לך, אתה רואה — אתה יכול, זכרת הכול! בוא אכתוב לאבא פתק על הבן החכם שיש לו!״
וכך — יום אחר יום, טיפה אחר טיפה… ומה אילו גם אחרי 400 פעמים הוא לא היה יודע? אין ספק שרבי פרידא היה ממשיך לנסות...