הרבנית חוה קופרמן
אצל הנביא חבקוק איננו מוצאים תיארוך, ציון של העיר שבה חי או את שם אביו. נביא אלמוני לחלוטין.
לפי אחת משתי הדעות הנפוצות, חבקוק הוא בנה של השונמית, אותה אישה משונם שאירחה בביתה את הנביא אלישע, הייתה חשוכת ילדים זמן רב ובעלה היה זקן. והנה, בשכר מעשיה הטובים הבטיח לה הנביא בן: ״בעוד שנה תחבקי ילד״.
השם חבקוק נגזר מהמילה ״לחבק״.
אם מקבלים את הדעה הזאת, אפשר לומר שחבקוק חי בתקופה מוקדמת למדי — כלומר באמצע תקופת בית המקדש הראשון (שעמד על תילו 410 שנה), עבר בילדותו מוות ״קליני״ חמור והוחיה בידי אלישע.
לפי דעה אחרת, הוא חי מעט יותר מ־50 שנה לפני חורבן בית המקדש הראשון, והיה בן זמנו של המלך מנשה, שהיה רחוק מצדקות ונודע כרשע ביותר מכל מלכי יהודה. (בית המקדש נחרב 55 שנה לאחר מות מנשה, ומנשה עצמו מלך 55 שנה). אם כך, ברור מדוע אין ציון של זמן הנבואה — הנביא אינו רוצה לקשור את שמו למלך כזה.
בכל מקרה, חבקוק חי בתקופה קשה ביותר, שבה האנשים השחיתו את דרכם ושקעו בחטאים.
כל חייו חיפש תשובה לשאלה: מדוע הקב״ה אינו מתגמל את הטוב ואינו מעניש את הרע? ובכלל, מדוע יש רוע בעולם?
בפרק השני של ספר חבקוק, בפסוק 1, נאמר: ״על משמרתי אעמוד, ואעמוד על המגדל, ואחכה לראות מה הוא יאמר לי...״ בתרגום מדויק יותר — לא ״מגדל״ אלא ״מעגל״ — ואז הדברים נשמעים כך: ״אעמוד במעגל ואחכה לשמוע מה הוא יאמר לי״. כלומר, הנביא מוכן לשרטט מעגל ולא לצאת ממנו עד שיקבל מהקב״ה תשובה לשאלתו.
בפסוק 2 (ובהמשך) בפרק 1 אנו קוראים: ״מדוע אתה מראה לי עוול ומביט בשקר, בשוד ובאלימות שלפניי? פרץ ריב והתלקחה מריבה, ולכן התורה איבדה את כוחה… אין משפט נעשה, כי הרשע משמיד את הצדיק״.
מדוע לטובים ביותר רע יותר, ולרעים ביותר — טוב יותר? חבקוק תמה ומתאבל.
הרי זה נראה לא נכון, לא צודק, כאילו הרשע מכתיר את הצדיק. (כלומר, כאילו הרשע הוא בעל הבית, ולא הקב״ה, והרשע יכול לפי שיקול דעתו לגמול לצדיק על צדקותו או שלא לגמול לו).
״אולי משום כך יש לך מעט כל כך נאמנים?״ שואל הנביא.
בפסוק 14 בפרק 1 חבקוק משווה את בני האדם לדגים. בעלי חיים שאוכלים יצור אחר לפחות נהנים מכך. דגי הים, לעומת זאת, פשוט בולעים טרף קטן יותר, בלי לחוש בטעם המזון. ואם בעלי חיים בדרך כלל אינם אוכלים את צאצאיהם, הדגים חוטאים בכך לא פעם. בהשוואת האנושות לדגים, חבקוק אומר שהיא הגיעה למצב נורא.
הגימטרייה של השם חבקוק היא 72×3. זה כאילו הגימטרייה של שמו הנעלה ביותר של הקב״ה, המורכב מ־72 אותיות, חוזרת שלוש פעמים.
72 הוא סמל לחסד העליון ביותר. מכאן שבשם חבקוק החסד העליון הזה מועצם פי שלושה.
72 מופיע במקומות רבים מאוד בתנ״ך.
למשל, העולם נברא במשך 72 שעות (רבנו בחיי מסביר כך: היו 6 ימי בריאה; הקב״ה ברא את העולם רק בשעות ה"יום"; לכן, 6×12=72).
מספרם של 12 שבטי ישראל הוא כפולה של שבעים ושתיים; על חושנו של הכהן הגדול היו 12 אבנים, שעל כל אחת מהן נחרטו 6 אותיות.
בפרק האחרון של נבואת חבקוק ניכר חיקוי של סגנון מזמורי דוד. הפרק נפתח כפי שנפתחים מזמורים רבים: ״תפילת חבקוק על שגיונות (כלי נגינה)״. כמו במזמורים, גם כאן מופיעה שוב ושוב קריאה להצטרף — סלה!
כמו בתהילים, בפרק השלישי מתוארים מתן תורה וחציית הים דרך שנים עשר מעברים, שקירותיהם היו מים שהפכו לקרח. בפסוק 13 בפרק 3 אנו רואים חזרה כפולה על אותו רעיון, בניסוח מעט שונה, האופיינית למזמורים: ״יצאת לישועת עמך, לישועת משיחך״. ובהמשך אותו פסוק: ״מחצת את ראש בית הרשע, חשפת (מן) היסוד ועד הצוואר (החלק העליון)״.
כאן, ב״חלק העליון״ הכוונה לעשו. ״החלק העליון״ הוא הראש, אבי בית הרשעים.
אגב, לכל חודש יש אות משלו. האות של חודש טבת היא «עי״ן». «עי״ן» היא האות הראשונה בשם עשו, סמל לראשו.
חשבו על כך: תחילת החודש היא ראש חודש — ראש החודש. ותחילת חודש טבת חלה תמיד בחנוכה, הזמן שבו יצאנו למלחמה וניצחנו את הצבא ההלניסטי. הניצחון הזה מחליש את ראשו של עשו, ועמו את השפעתם בעולם הזה של החגים הנוצריים המרכזיים, החלים בחודש עי״ן (טבת). העובדה שבחנוכה יצאנו למלחמה נגד התרבות המערבית (יוון) נתנה לנו בהמשך כוח לעמוד בלחץ הנוצרי.
בנבואת חבקוק יש עוד נקודה חשובה הנוגעת למתן תורה.
בפסוק 6 בפרק 3 אנו קוראים: ״הוא עמד וזעזע את הארץ, הביט — והעמים נרתעו...״. הכוונה היא שהעמים לא רק שלא הסכימו לקבל את 613 המצוות שהוצעו להם, אלא ויתרו גם על שבע המצוות שלהם, ובהן האיסורים ״לא תגנוב״, ״לא תרצח״ ו״לא תחמוד את אשת רעך״... העמים לא העזו להתחייב לחובות מחמירות כל כך ונרתעו. לכן מקובל שאם אדם שאינו יהודי מקיים 7 מצוות, הוא מקבל שכר כמתנדב, כלומר כמי שאינו מחויב (שכרו של מתנדב קטן יותר, ובדרך כלל הוא עובד בחינם), וכאשר אינו מקיים אותן, הוא נענש כאילו היה מחויב.
אנו יודעים שמשה מסר לנו 613 מצוות. דוד קיבץ אותן וצמצם אותן ל־11, הנביא מיכה לשלושה, וחבקוק — ליסוד אחד:
״נחלש מי שנפשו רשעה, ואילו צדיק באמונתו יחיה״ (פרק 2, פסוק 4).
לסיום השיחה על חבקוק נוסיף את הדברים הבאים. אלמלא תפילתו, חכמי ישראל בגלות (בגולה) היו חיים בעוני נורא (ובדלות רוחנית) — מצבם היה כה עגום, ששניים היו מתכסים בטלית אחת.
כך כתוב בספר הנביא (פרק 3, פסוקים 1-2): "תפילת חבקוק הנביא על שגיונות. ה׳! שמעתי את בשורתך, יראתי; ה׳, את פועלך — בשנים הקרובות החיה אותו, בשנים הקרובות הודע; בכעס זכור רחמים!"
שנים בעברית הן שָׁנִים, ואילו שְׁנַיִם פירושו שניים. המילים האלה נכתבות באותה צורה, והגייתן שונה מעט. אם מציבים בפסוק את המשמעות השנייה, מתקבל שרק שני חכמים יכולים להתקיים יחד; ה׳ נתן חיים לכל אחד מהם, אבל בסיס כלכלי — רק לאחד. והנביא מתחנן לפני הקב״ה שיזכור את הרחמים.
גם דוד המלך פנה לקב״ה בתפילה דומה. הוא התחנן לפני הבורא שהיהודים בתקופת הגלות לא יגיעו למדרגה הכלכלית הנמוכה ביותר (לא יהיו אוספי אשפה ופועלים פשוטים, ולא ימצאו את עצמם במעמד של פסולת החברה). לפי המסורת, העובדה שבכל זאת מצבנו הכלכלי טוב למדי היא בזכות דוד...
המשך יבוא