הרב נחום שטחין
«ויהי כהוציאם אותם החוצה, ויאמר (אחד): המלט על נפשך, אל תביט אחריך ואל תעמד בכל הככר; ההרה המלט פן תספה. ויאמר לוט אליהם: אל נא, א-דני! הנה נא מצא עבדך חן בעיניך, ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי; ואנכי לא אוכל להמלט ההרה, פן תדבקני הרעה ומתי. הנה נא העיר הזאת קרבה לנוס שמה והיא מצער; אמלטה נא שמה, הלא מצער היא; ותחי נפשי» (בראשית, 19:17-20).
מדוע ניצלה העיר צוער מחורבן? רש״י מביא שני הסברים. ראשית, העיר הזאת נבנתה זמן קצר לפני שהתרחשו האירועים האחרונים, ולכן חטאיהם של תושביה עדיין לא הספיקו להגדיש את סאת סבלנותו של הקב״ה. שנית, העיר הזאת הייתה קטנה, ולכן לא נכללה בחורבן.
ואילו לדעת הרמב״ן, צוער נכללה מלכתחילה בגזרת החורבן. ורק בזכות העובדה שלוט לא הצליח לעלות אל ההר ונאלץ לעצור בצוער, העיר לא נחרבה.
מהסברו של הרמב״ן עולה שתפילתו של לוט להצלה סייעה גם לתושבי העיר הרשעה צוער להישאר בחיים, והדבר מעורר השתאות.
הרי זה עתה היינו עדים לכך שאברהם לא הצליח בתפילתו להציל ערים רבות ואת תושביהן! והנה לפתע נשמעה תפילתו של לוט, שאומנם לא היה רשע כמו תושבי סדום, אך היה רחוק מלהיחשב צדיק!?
ייתכן שעיקרו של מה שאירע נעוץ בכך שאברהם לא היה צריך להתפלל על עצמו. הרי חייו לא היו תלויים בהצלת תושבי אותה ארץ. לעומת זאת, לוט כלל לא היה בטוח שישרוד את העונש הזה בשלום. הדבר עולה מדבריו שלו: «...ותחי נפשי». מתוך חשש לחייו, לוט התפלל בכל כוחו. ודווקא תפילה זו של לוט התקבלה והביאה להצלתו, להצלת משפחתו ולהצלת כל תושבי צוער.
כאשר אדם מרגיש שאין לו שום אפשרות להישאר בחיים מלבד להתפלל, תפילה כזאת אינה יכולה להישאר ללא מענה. ותפילתו של מי שגורלו נחרץ הצליחה לבטל אפילו את גזר הדין משמים שנגזר על ערי סדום ועמורה.
מה אנו רואים בדוגמה הזאת? כאשר אדם מרגיש שמלבד התפילה לא נותר לו שום אמצעי אחר להימנע מצרה, יש בכוחה של תפילה כזאת להביא ישועה או לבטל גזר דין שנגזר משמים. ועל תופעה זו אמר דוד המלך: «קרוב ה׳ לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת» (תהילים 145:18). בפסוק אין מילת חיבור «ו» המחברת בין שני חלקיו. אפשר היה להבין את הפסוק כך: הקב״ה קרוב לכל הקוראים אליו, וגם קרוב למי שקוראים אליו באמת. לא! מן הפסוק עולה שהקב״ה קרוב רק למי שבאמת משקיעים כוח בתפילתם. להרגיש תמיד שבלי עזרת שמים לא ניחלץ מצרותינו — זהו תנאי הכרחי בכל תפילה שלנו.
דוגמאות להצלחת תפילתו של מי שגורלו נחרץ
מסופר במסכת כתובות (62 ע״ב) שרבי השיא את בנו לבתו של רבי יוסי בן זמרה. לאחר החתונה יצא הבעל הצעיר לישיבה ללמוד תורה, ובמהלך שתים עשרה שנות היעדרותו נעשתה אשתו עקרה. מה לעשות? רבי חשב שאין מוצא מן המצב. אם ילדיהם יתגרשו, יאמרו הבריות שהקרבה כזאת מצד האישה הצעירה אינה משתלמת. גם לשאת אישה נוספת אינו פתרון מתקבל על הדעת. הרי אז יאמרו הבריות שדווקא האישה השנייה היא אשתו האמיתית, ואילו את הראשונה נשא רק כדי ליהנות ממנה. כיצד פעל רבי? הוא החל להתפלל בכל לבו על כלתו, והיא שבה להיות מסוגלת ללדת.
המפרשים מסבירים שההקדמה על מידת חוסר המוצא שבמצב לא הובאה סתם כך.
היא נועדה להדגיש שתפילתו של רבי התקבלה כשנאמרה מכל הלב. כאשר המצב היה ללא מוצא, ולא נותרו פתרונות אחרים מתקבלים על הדעת.
במסכת מגילה (12 ע״ב) מובאת דעתו של רבי נחמיה, שאסתר לא הזמינה סתם כך את אחשוורוש ואת המן למשתה שערכה. מטרתה הייתה לשכנע את היהודים שעליהם להתפלל ביתר שאת לקב״ה על הצלתם, ולא להסתמך על כך שבחצר המלך יש «אדם משלהם» שיפתור את כל הבעיות.
כיצד התרחשו הדברים? עוד לפני שקבעה את המשתה השני, אסתר מצווה על היהודים לצום שלושה ימים. במהלך המשתה הראשון, המלך אחשוורוש, השרוי במצב רוח טוב, מציע לאסתר חצי מלכות. אך אסתר אינה מנצלת את העובדה שהמלך נוטה לה חסד, ואינה מנסה לחשוף כעת את זהותה ולבקש רחמים על עצמה ועל עמה. זה מוזר. מצב רוחו של המלך העריץ הפכפך, ומי אמר שמחר יבוא למשתה השני? אולי דווקא עכשיו ניתנת ההזדמנות האחרונה? אך אסתר משהה את תגובתה וממשיכה להמתין עד מחר. מה היא תכננה? האלשיך מסביר שאסתר לא הייתה בטוחה בעוצמת תפילותיהם של היהודים באותו רגע. הרי מלבד הקב״ה היה להם על מי «להסתמך». המלכה היהודייה שלהם, אסתר, לא תאפשר אסון ובוודאי תפתור את כל הבעיות.
כדי לשלול מעם ישראל את האשליות בנוגע למי שבאמת יכול לפתור את בעיותיהם, אסתר לא חשפה את זהותה עד יום המשתה השני.
כי מן המשתה הראשון יצא המן מרוצה מאוד, והדבר היה גלוי לעיני כול. ואז חשבו היהודים שאולי אסתר כלל אינה דואגת להם. אולי היא בטוחה שבהיותה מלכה תוכל להימלט מן הגורל הנורא. כשראו זאת וחשדו שאסתר משתפת פעולה עם אחשוורוש ועם המן, החלו היהודים להתפלל בכל לבם לקב״ה על הצלתם. היה זה היום השלישי לצום, וכוחותיהם הגופניים כמעט אזלו. והמלכה אסתר ידעה שהקב״ה יהיה מוכן לבטל את גזר דינו כאשר היהודים ישובו בתשובה מכל לבם על חטאיהם ויפנו בתפילה נואשת אל אביהם שבשמים.
המפרשים מסבירים שבתהילים (107:6): «ויצעקו אל ה׳ בצר להם — ממצוקותיהם יצילם», מדובר במפליגים בימים ובהולכים במדבריות. ואילו הפסוק האחר — «ויזעקו אל ה׳ בצר להם, ממצוקותיהם יושיעם» (107:13) — מדבר על חולים ועל הנמצאים בשבי. המלבי״ם מסביר שתפילתו של הצועק חזקה יותר מתפילתו של הזועק. אם כן, מדוע גם החולים והאסירים אינם משתמשים בתפילה החזקה יותר? משום שהם פשוט אינם יכולים להתפלל ברמה כזאת. הרי לחולה שמצבו אינו חסר תקווה יש רופא שבו הוא תולה את תקוותיו. ולאסיר יש תקווה לחנינה. ברגע שאדם תולה את תקוותיו בכוחות אחרים מלבד הבורא, תפילתו מאבדת מעוצמתה. ומי מלבד הקב״ה יכול להציל את המלחים מן הסערה ואת השיירה במדבר מן השודדים? לכן תפילותיהם חזקות יותר.
אמר רבן שמעון בן גמליאל (תענית 32 ע״ב): «לא היו ימים טובים לישראל כ־15 באב וכיום הכיפורים».
על כך שואל התלמוד: אם בנוגע ליום הכיפורים, יום כפרת עוונותינו, הכול ברור למדי, במה התייחד כל כך יום 15 באב? הגמרא מביאה כמה הסברים, ואחד מהם הוא דעתו של רבי יוחנן, שבאותו יום פסקו יוצאי מצרים מלמות.
לאחר חטא המרגלים העניש הקב״ה את כל הגברים של אותו דור (מלבד יהושע וכלב) בכך שלא ייכנסו לארץ הקודש וימותו במדבר. בכל 9 באב (יום חטא המרגלים), 15 אלף יהודים לא התעוררו משנתם (אם מחלקים 600 000 יהודים ב־40 שנה, מתקבלים 15 אלף בשנה).
והנה הגיע 9 באב בשנה הארבעים לשהותם במדבר. ו־15 אלף היהודים האחרונים התכוננו ללילה האחרון בחייהם. אך בבוקר התעוררו כולם בחיים. אז לא היו לוחות שנה, ובתחילה חשבו שטעו בחישוב ראש החודש. אולם כאשר הגיע 15 באב וירח מלא הופיע בשמי הלילה, הבינו שלא הייתה טעות.
נותר רק לברר מדוע דווקא אותה קבוצה אחרונה של יהודים הצליחה להישאר בחיים?
גם לא ברור מדוע יום 15 באב הפך, אף שהוא יום חג למחצה, ליום שמח לא פחות מיום הכיפורים? הרי הנס ההוא נגע לא לעם כולו, אלא רק לקבוצה קטנה יחסית של יהודים?
כך נראה הפתרון לשאלה זו. בכל פעם שהיהודים שכבו לישון בליל 9 באב, הייתה לכל אחד תקווה שטרם הגיע זמנו. אולם כאשר הגיע זמנם של 15 האלף האחרונים, כבר לא היה מקום לספק מי לא יקום מחר מן הקבר שנחפר מראש. והתפילה «האחרונה» הזאת נאמרה בזעם ובלהט של מי שגורלם נחרץ. הושקעו בה כל הלב וכל כוחות הנפש. ותפילה כזאת הצליחה לבטל את גזר דינו הנורא של הקב״ה (רשב״ם ותוספות, בבא בתרא, 121 ע״א).
15 באב נעשה יום שמח מאוד לעם כולו, משום שדווקא אז נודע לכל העם העיקרון החשוב הזה: כאשר אדם מוותר על כל התקוות ומותיר את ביטחונו בבורא בלבד, תפילה כזאת אינה נשארת ללא מענה.
וחכמי התלמוד כרכו יחד את הימים השונים כל כך לכאורה, 15 באב ויום הכיפורים, כדי שהיהודים יתייחסו לתפילת יום הדין כאילו הייתה התפילה האחרונה בחייהם.