הרבנית לאה גנס
חלק 2. לקריאת חלק 1.
שיחה מתוכננת
לכן נתחיל בכך שנדאג שהשיחה עם הבעל תהיה מתוכננת ולא ספונטנית. נביא בחשבון שהוא לא היה בבית כל היום, ואיננו יודעות אילו רגשות מציפים אותו וכיצד עבר עליו היום בעבודה (בכולל). לכן, ראשית, לפני שהבעל מגיע, צריך להיזכר אילו דברים טובים קרו בבית במהלך היום. צריך לחשוב מראש כיצד לפתוח את השיחה — הפתיחה חשובה מאוד, כפי שאמר שלמה המלך, החכם מכל אדם, בספר קהלת (7:8): ״טוב אחרית דבר מראשיתו, טוב ארך רוח מגבה רוח״. לכן צריך להתחיל בחיוך, להיזכר במשהו טוב ונעים, ורק אחר כך (אולי אחרי ארוחת הערב ועל כוס תה — אם תהיה לנו די סבלנות) לספר על מה שציער אותנו. אבל צריך להתחיל ביצירת אווירה נעימה כבר בפתח הבית.
היכולת להקשיב
כעת נדבר על מה עלינו לעשות כשמשתפים אותנו, כשאנו המאזינות. קשה להקשיב לאחר, ובמיוחד להקדיש לכך את כל כולנו, כלומר לא לעסוק באותו זמן בדברים אחרים. זה נוגע גם לבעל וגם לילדים — גם להם אנחנו מקשיבות לעיתים קרובות בחצי אוזן, תוך כדי עיסוק בעבודות הבית. אם הבעל (או הילד) רואה שתמיד אין לנו פנאי בשבילו, שאנחנו עסוקות, הוא יפסיק לספר, יפסיק לשתף אותנו וימצא חברים לשם כך. אבל הרי אנחנו רוצות שהוא ישתף אותנו! לכן, כשהבעל מגיע ורוצה לשתף אותנו, צריך להניח לזמן מה את כל העיסוקים ולהקשיב לו בתשומת לב ובסבלנות. צריך להתפנות מהעיסוקים לא רק מבחינה גופנית; גם המחשבה צריכה להיות פנויה לקליטת המידע. אדם שמעמיד פנים שהוא מקשיב, ובינתיים חושב על ענייניו שלו, גם נראה בהתאם — מבט מנותק, תשובות שאינן לעניין. לא לחשב מה עוד אני צריכה לעשות, כמה דברים לא אספיק מפני שהרשיתי לעצמי לעצור עכשיו, אילו שטויות הוא מספר, מה הייתי עושה במקומו… ולא להרשות לעצמנו להציץ בשעון או בכיור המלא. פשוט להקשיב באמת.
גם אם אינני מסכימה עם מה שהבעל מספר, אין צורך להביע את דעתי תוך כדי דבריו. אם משהו אינו ברור לגמרי, אפשר לבקש שיחזור עליו: ״התכוונת ל….״. זו בכלל דרך טובה — לחזור במילים שלנו על הרעיון של בן השיח; כך הדברים מתבהרים ואין אי־הבנות. והבעל רואה שאני באמת מקשיבה ומשתדלת להבין אותו, ואם לא הבנתי נכון, שיתקן אותי. ״התכוונת שעדיף שלא ניסע לשם?״ ״אתה רוצה לומר שעדיף לילדים אם נעשה כך וכך?״ ואז הוא אומר: ״כן, לזה בדיוק התכוונתי״, ושמח שמצא באשתו מאזינה קשובה.
אם החלטנו שהגיע הזמן לייעץ משהו לבעל, לא תמיד מתברר שגם הוא חושב שמתאים לו לקבל עצה. ובכלל, התזמון למתן עצות לא היה מוצלח. אם הבעל מוצף רגשות, וכל מה שהוא צריך הוא לפרוק אותם ולהירגע, זה בוודאי אינו הזמן לעצות. אחרי שיאמר את כל אשר על ליבו, אפשר להוסיף: ״אני מבינה, עבר עליך יום קשה מאוד. באמת קשה מאוד כשקורים דברים כאלה, כשאנשים מתנהגים אליך כך, כשדברים לא הולכים, לא מצליחים…״ קודם כול, גם אם הדברים נוגעים לנו ישירות, פשוט להקשיב ולקבל.
״למה שלחת את הילד לבית הכנסת במצב כזה, החולצה לא בתוך המכנסיים והשיער פרוע?״ גם אם יש לאישה מה לענות, עדיף לשתוק. לא עכשיו. תחילה: ״הילד הגיע לבית הכנסת במראה לא מסודר. התביישת בו״. קודם כול צריך לתת לבעל לומר את כל מה שיש לו לומר, להסכים לדבריו ולקבל את דעתו — כל עוד הוא בשיא הסערה הרגשית. אחר כך, כשהוא יירגע וירגיש הקלה מכך שקיבלו את דעתו, אפשר יהיה לדון בנושא שוב (בלי להשיב לו בהאשמות). צריך להמתין עד שהאדם יהיה מוכן להקשיב. לילד, אחרי שהקשבנו לו והוא יודע שאנחנו לצידו ומבינות לליבו, אפשר לומר: ״בפעם הבאה אל תלך עם הילד הזה, אל תשחק איתו…״, מפני שהאם אחראית לתיקון דרכיו של הילד. אבל האישה אינה אחראית לתיקון התנהגותו של בעלה — לכן לכל היותר אפשר לתת עצה, אך לא מיד, אלא אחרי שנראה שהוא מוכן להקשיב לנו.
כוחנו וחולשתנו
כבר דיברנו על כך שכל בעל רוצה לראות את עצמו כראש הבית שלו, ולכן אין זה נכון לפנות אליו בהוראות. להפך, אם אנחנו רוצות להצליח ליצור שלום בביתנו, השיחה שלנו עם הבעל צריכה להיות רכה; איננו מצוות, אלא נותנות עצות. לדוגמה: יום שישי, החנות עומדת להיסגר, ואנחנו זקוקות בדחיפות למשהו. אם נתחיל לתת פקודות: ״אה! הגעת! רוץ מהר לחנות, אנחנו צריכים בדחיפות…״, הבעל ישיב: ״כן, הרגע הגעתי, אני עייף מאוד ורוצה לנוח. אם זה כל כך נחוץ, לכי בעצמך״. אבל אם נבקש: ״כמה טוב שהגעת. אני רואה שאתה עייף מאוד, ומאוד לא נעים לי לבקש ממך, אבל האם תוכל בבקשה ללכת לחנות, כי היא עומדת להיסגר ואני זקוקה מאוד ל…״
הקב״ה העניק לאישה רכות ועדינות, וזהו הנשק שלה. קרוב לוודאי שלא נצליח להילחם בנשק זר, בנשק של גברים; לשם כך יש לגברים מאגר נשק עשיר בהרבה משלנו. ואילו מול הרכות אין להם במה להשיב. לכן, כשהיא פועלת בחוכמה, בעדינות וברכות, האישה יכולה להשיג הרבה. ״אישה חכמה בנתה את ביתה״ — אפשר לתרגם גם: ״חוכמת האישה בנתה את ביתה״.
הכינה: גב׳ זיסי סקרז׳ינסקיה