הרבנית לאה גנס
תקשורת היא אחד הדברים החשובים ביותר בבניית בית יהודי, וגם בהמשך — למערכת יחסים שלמה.
מהי בעצם קומוניקציה, ובעברית — תקשורת? בתוך המילה תקשורת מסתתרת המילה קשר, חיבור. זהו אפוא קשר בין שני אנשים ברמה המאפשרת לכל אחד להביע את רגשותיו ואת רצונותיו, לברר את מצב רוחו של האחר ולהבין את משמעות הדברים שנאמרו (הרי כל אחד מדבר בשפה שלו, ולעיתים לאותן מילים יש משמעות שונה אצל אנשים שונים) — כלומר להגיע להבנה הדדית.
נהוג להבחין בין שני סוגי תקשורת לפי צורתה: מילולית (באמצעות דיבור) ולא־מילולית (ללא שימוש בדיבור, למשל באמצעות מחוות, הבעות פנים, תנוחות, מבט ואופן ההתנהגות). ואם את מילותיו של אדם זר נבין ככל הנראה באופן חד־משמעי, הרי שכדי להבין את הבעות פניו ואת ״שפת הגוף״ שלו, נדרש זמן ללמידה ולהיכרות. לאחר שנכיר את האדם טוב יותר, נוכל לומר ביתר דיוק למה התכוון.
כשמדובר באדם מוכר, קל לנו יותר לומר מה עשויה להיות המשמעות כשהוא מעקם את שפתיו, מקמט את אפו או מזעיף פנים. איזו מחווה שלו מביעה ספק ואיזו — תשומת לב, באיזה מצב ישפשף את ידיו בעצבנות ומתי ימשוך בכתפיו. אצל אדם שאיננו מכירים קשה לנו הרבה יותר לזהות באיזה מצב רוח הוא מדבר איתנו. יתרה מזו, השימוש במחוות במדינות שונות עלול להביא למצבים משעשעים — לעיתים אותה מחווה נחשבת רגילה לגמרי במדינה אחת, ובמדינה אחרת היא בלתי מקובלת לחלוטין.
לכן, לפני שמניחות הנחות על מצב רוחו של הבעל על סמך תקשורת לא־מילולית, צריך להרבות בשיחה במילים, להסביר ולבקש הסברים: מה הוא רצה לומר, מהם רצונותיו, מה מפריע ומה נחוץ, מה קשה ומה, להפך, משמח.
עם הזמן, אמצעי התקשורת הלא־מילוליים תופסים מקום גדול יותר ויותר בתקשורת בין בני הזוג. לעיתים קרובות מחווה קטנה שכמעט אינה מורגשת, מבט קצר של אחד מבני הזוג שאיש מהיושבים לשולחן לא ישים לב אליו, יאמרו הרבה לבן הזוג האחר: ״עצור!״, ״שים לב!״, ״כל הכבוד!״, ״התעלם מזה!״. למשל, הבעל רוצה לרמוז לאשתו שאפשר לעבור למנה הבאה, והוא קורץ לה בלי למשוך תשומת לב. כמעט איש מהיושבים לשולחן לא יבין את משמעות הדבר, אבל האישה, שמכירה את המחווה הזאת שנים רבות, תתחיל לאסוף את הצלחות.
כדאי לבני הזוג להקדיש זמן להתבוננות בשפת הבעות הפנים והמחוות זה של זה, כדי ללמוד להשתמש בערוץ התקשורת הלא־מילולי ולהבין זה את זה טוב יותר.
מונולוג פנימי
לאדם יש גם סוג אחר של תקשורת: שיחה פנימית עם עצמו.
כשעבדתי כמנהלת חשבונות בחנות ״ברכת רחל״, הנסיעה לעבודה באוטובוס ארכה יותר משעה לכל כיוון. הזמן הריק שביליתי בדרך התיש אותי מאוד. אבל בהמשך למדתי לנצל את הזמן הזה לתועלת — בדיאלוג פנימי. בדרך ארגנתי את היום שלי, הכנתי לוח זמנים מדויק, תכננתי מה עליי לעשות ומה אני רוצה, מה הקב״ה רוצה ממני היום, מה אני יכולה לתקן ולשפר? כשפעם הסיעו אותי במכונית, הבנתי שבאותו יום הייתה חסרה לי השעה הזאת!
היום יש טלפונים, אפשר להשיג את האדם בכל מקום, והוא כמעט אינו נשאר לבד עם עצמו. אבל בעבר הנסיעות היו הזמן שבו אדם יכול היה להכיר את עצמו טוב יותר, לחשוב בנחת על דבר מה בחייו, ואפילו פשוט לתכנן את יומו. אפשר להעביר את השעה הזאת בשעמום גמור, ואפשר להפיק תועלת מהשיחה הפנימית עם עצמנו: למצוא מחשבות חיוביות שממלאות באנרגיה, ולהפריד ביניהן לבין מחשבות שמעכבות, מזיקות ומדכאות.
איננו מדברות כעת על חשבון נפש, בחינה עצמית, וגם לא על תפילה, שיחה עם הקב״ה — אלה נושאים לשיעורים נפרדים. אבל אם אדם נמצא לבד עם עצמו ואינו מרגיש ריקנות בתוכו — זה נפלא.
לא לשחק את הגיבורה
לפעמים נשים רוצות להעמיד פנים שהן גיבורות. הן חושבות שאין להן צורך לשתף איש — ובוודאי לא את הבעל העסוק תמיד — לא בשמחותיהן ולא בצרותיהן. שיהיה לבעל ״שקט לעסוק בענייניו״; חוץ מזה, גברים עצמם מבקשים לעיתים קרובות שלא יבלבלו להם את הראש. לכן הנשים הגיבורות מתגברות על הרצון הטבעי, שהקב״ה הטביע בהן, לשתף במה שעובר עליהן. אבל הדבר אינו יכול להימשך כך לאורך זמן. בדרך כלל הנשים אינן עומדות במתח הרגשי והן ״מתפרצות״, ולעיתים קרובות מתוך רגשות שליליים.
התנהגות כזאת אינה גבורה, אלא ״הליכה נגד הטבע שלנו״. האדם נברא כדי לחיות בחברה, לתקשר ולשתף. גברים ונשים כאחד מרגישים מדי פעם רצון לשתף במה שקורה להם. אם מדכאים את הרצון הזה, יש לכך השפעה קשה על הנפש.
הטוב ביותר הוא שהשיחה תתקיים באווירה רגועה, בליווי כוס תה ומשהו טעים. כך אפשר לדון בנחת באירועים המשמחים שקרו במהלך היום, בחוויות וברגשות, בהצלחות ובאכזבות ובחששות.
בהלכה היהודית אנו רואות ביטוי לכך. כשקרוב משפחה של אדם נפטר, עליו לשבת עליו שבעה, 7 ימים, שבמהלכם מבקרים אותו אנשים כדי לנחמו. זה אינו רק טקס. חשוב לאדם להרגיש שישמעו את כאבו, שיתמכו בו ברגע של חולשה, שהוא אינו לבד ושיש לו את מי לשתף. כשאנו באות לנחם אבל, אסור לנו לפתוח בשיחה ראשונות. מדוע? מפני שאם הוא לא ירצה לדבר, אם יישאר ״סגור״ בתוך עצמו ולא יוכל לקבל נחמה — אין טעם לדבר איתו. כדי לשמוע, האבל צריך להיות מוכן בעצמו לשתף; אז יוכל גם לשמוע מה יש למי שבאו לנחמו לומר לו. יתרה מזו, המנחמים יכולים לחלוק איתו את צערו, לשאת מעט ממשאו כדי להקל עליו. השבוע הזה הופך את הצער לנסבל, כדי שהאדם יוכל להמשיך לחיות. אבל לשם כך צריך שיהיה לו עם מי לחלוק את רגשותיו.
הקב״ה, שברא את האדם, קבע ברחמיו את הדין הזה של שבעת ימי האבל, כדי שהאדם יוכל לשתף בצערו וכך לשאת אותו. הקב״ה יודע כמה חשוב לאדם לשתף ברגשותיו — כך הוא ברא אותו.
ביטולה הוא קיומה
יש נשים שחושבות ששיחות כאלה עם הבעל הן ביטול תורה (״ביטול התורה״ — מצב שבו יהודי אינו לומד תורה אף שיש לו אפשרות לעשות זאת). במקום לדבר עם אשתו, הבעל יכול היה ללמוד! זמנו של בעלי יקר! זהו שיקול שגוי. במקרה זה ״ביטולה הוא קיומה״. עדיף לשתף מעט בכל פעם מאשר לצבור הכול עד שיתרחש פיצוץ — וכדי לכבותו ולטפל בכל השלכותיו יידרשו הרבה יותר זמן וכוחות.
רק לא זה!
מצד שני, כשהבעל מגיע הביתה, הוא מוכן להקשיב לאשתו, אבל אינו מוכן לתלונות בלתי פוסקות. אם האישה מצמצמת את השיחה שלה לתלונות בלבד, הוא בורח ממנה, בורח מהבית — העיקר שלא לשמוע את חוסר שביעות הרצון המתמשך שלה. מדי פעם אפשר כמובן להתלונן על עייפות, על התנהגות לא טובה של הילדים, על העומס הכללי, אבל לא לעשות זאת דרך קבע. למרבה הצער, לעיתים קרובות אישה מחכה כל היום עד שבעלה יפתח את הדלת, וברגע שהוא עובר את הסף היא מיד תופסת אותו: ״אוף! איזה יום נורא היה לי היום! קמתי, הלבשתי, האכלתי, ליוויתי, נסעתי, הגעתי, האכלתי, שיעורי בית, שעשעתי, הרגעתי, ניקיתי, בישלתי, כיבסתי… השכבתי לישון! אוף! איזה יום קשה!״ אם כך היא מקבלת את בעלה בכל יום, אין פלא שהוא אינו ממהר הביתה.
בעצם, יותר מכל הבעל רוצה לשמוע שטוב לאשתו. זה חשוב לו מאוד — כך הוא מרגיש שהוא בעל טוב. ובכל זאת, מדי פעם הוא מוכן להקשיב גם לתלונות, אבל לעיתים רחוקות ככל האפשר, ורצוי שיהיו בונות, מפני שהצעד הבא שלו הוא לתקן כל מה שאפשר. ואם האישה מתלוננת ללא הרף והוא אינו יכול לשנות דבר, לא נעים לו לשהות בבית כזה — והוא נשאר בעבודה עד מאוחר, מוצא לעצמו עיסוקים כדי להימנע מלהיות בבית שלא טוב בו. ״עף״ מהבית (על דרך הדמיון בין הקריאה ״אוף!״ למילה ״עוף״, שפירושה בעברית — התעופף).
המשך יבוא
הכינה: גב׳ זיסי סקרז׳ינסקיה