הרבנית אסתר אופנגנדן
עוד כלל חשוב מאוד: אי אפשר לדלג על שלבים. כשמדברים עם הילד, מיד מתחילים לנתח את המצב ומציעים לו להתבונן בו מן הצד. זה טבעי, אבל זה בדיוק דילוג כזה. יש סדר מסוים שבו הדברים צריכים להתרחש, וכדי שהדבר יועיל, אסור להפר את הסדר הזה.
קודם כול הילד צריך לראות שיש מישהו שמקשיב לו ומבין אותו. רק אז הוא יסכים לחשוב יחד עם אותו אדם ולחפש פתרון לבעיה שלו. ויש סיכוי גדול שהוא עצמו יהיה זה שיחשוב.
הנה סיפורה של אישה אחת. בתה בת החמש נפלה, נפצעה בברך, קרעה את הגרביונים והתחילה לבכות. היא ובעלה הניחו, מטבע הדברים, שהילדה בוכה מכאב. והאם אומרת לה: «את בוכה כי את מפחדת?» והילדה תופסת את הדברים וממשיכה: «כן, כן! אני מפחדת שתכעסי עליי כי קרעתי גרביונים כל כך חדשים וכל כך יפים!» מתברר שהיא כלל לא חשבה על הכאב, אלא פחדה ממשהו אחר לגמרי. האב מחזיק אותה בזרועותיו, והאם מרגיעה אותה ואומרת שלא יכעסו עליה. ואז הילדה מתכופפת וקורעת את הגרביונים עד הסוף, כדי לראות איך כל זה ייגמר.
כעבור כמה ימים גם חברתה נפלה ונפצעה, ואמה נבהלה מאוד מפני שהיה הרבה דם. האם נבהלה אפילו יותר מהילדה והתחילה לצעוק. והקטנה הזאת, בת החמש, ניגשת אליה ואומרת: «לא צריך לצעוק! לא כועסים על גרביונים קרועים!» וכעבור עוד כמה ימים היא ניגשת להוריה ואומרת: «וכשאיפול, אתם בכל זאת תאהבו אותי, נכון?!»
איננו יכולים לתאר לעצמנו מה עושות לילדים מילים שנראות חסרות חשיבות לחלוטין.
וזה אחד הפלאים שמתרחשים כשמקשיבים לאדם עד הסוף, במקום למהר להגיב לפני שסיים לדבר. אני לא יודעת מה הוא צריך לשמוע. וכשאני מחזירה לו את מה שאמר לי, הוא עצמו מניח את המילים האלה במקום שבו הן חסרות לו! הילדה הקטנה הזאת, אחרי הסיפור הזה, כבר לעולם לא תטיל ספק בכך שבכל זאת יאהבו אותה, גם אם תיפול. ואת הביטחון הזה נתנה לה אמה, שבתוך כל המהומה לא צעקה ולא התחילה לומר בבהלה שאין שום דבר נורא, שעכשיו נחטא מהר ביוד והכול יהיה בסדר!
חשוב מאוד בחיים להגיב לרגשות חיוביים בעוצמה רבה יותר מאשר לרגשות שליליים.
למשל, ילד אינו מצליח בלימודים. הסיבה האפשרית הראשונה: חסרות לו תחושת השמחה שבניצחון, האמונה שינצח וההנאה שבהתגברות על קשיים. מה הטעם לשבת וללמוד אם שום דבר טוב לא מחכה לך בתמורה?!
חשוב מאוד מאוד לחזק את הרגשות החיוביים, להדגיש אותם ולאפשר לילד לחוות אותם שוב. אפשר לנצל כל הצלחה, ולו הקטנה ביותר, כדי להפוך ילד שאינו מצליח בלימודים לילד שלפחות יתחיל להתעניין בהם. כמובן, שום דבר לא ישתנה בפעם אחת, אבל אם מציינים מקרים כאלה ולא מדלגים עליהם, אפשר לעזור לילד מאוד. איך אפשר להגיב למצב כזה? «כל הכבוד, איזה ילד נהדר אתה! תמיד ידעתי את זה! תמיד האמנתי בך!!»
ואיך הורים רבים מגיבים למצב הזה באופן אוטומטי (ושגוי!)? «הנה, כשאתה משתדל, אתה יכול לקבל ״מצוין״ בלימודים!»
אמא אחת סיפרה לי שהילד שלה קיבל במבחן 100, והיא תלתה את המבחן במסגרת על הקיר. והילד הפסיק ללמוד לגמרי! אתם מבינים, ההישגים שלו נמצאים במסגרת במקום הבולט ביותר, וכבר אין שום טעם ללמוד. הוא כבר השיג הכול, אין לאן להתקדם! מה זה 100? זה אומר שאין אפילו טעות אחת. ומה זה אומר? שעכשיו הוא ילמד כמו טיפש, ישקיע כוחות וזמן, ואם יעשה טעות קטנטנה אחת, זה כבר יהיה 99! ואיזה מין הישג זה לקבל 99 אחרי מאה?! עם המאה הזאת, שהאם הפכה לחגיגה גדולה כל כך, היא הכניסה אותו לתחרות נוראה עם עצמו, תחרות שאי אפשר לנצח בה: הרי הילד ממילא לא יוכל לקבל יותר ממאה! אין כבר לאן לעלות!
האם חשבה שבמעשה הזה תתמוך בבנה ותעורר בו שאיפה להצליח. ולמעשה, מתוך הכוונות הטובות ביותר, היא הרסה בו את הרצון ואת עצם היכולת להתאמץ.
כדאי פשוט לומר: «אתה שמח, הצלחת, איזה יופי! גם אני כל כך שמחה בשבילך! אתה מרגיש כמה מתוק לך עכשיו?! הנה, קח את חפיסת השוקולד הזאת, תאכל. שיהיה עוד יותר מתוק!» אני יכולה לחזק את הרגש החיובי, לגרום לו לזכור היטב כמה שמח כשזכה בניצחון הזה, כמה נפלא כשמצליחים. ו״הצלחתי״ אינו בהכרח 100. למשל, ילד לומד אנגלית והולך לשיעורי תגבור. והנה הוא מקבל 100 ואומר שכבר אין לו צורך בשיעורי התגבור. קודם כול צריך לשמוח איתו בהצלחתו. ומה לעשות אחר כך?
אפשר לפתוח איתו בשיחה ולשאול כבדרך אגב מה בדיוק עזר לו להרגיש עכשיו בטוח כל כך בעצמו. ולהוביל אותו למחשבה, לביטחון, שדווקא שיעורי התגבור האלה עזרו לו כל כך. לרוב אנחנו רק נותנים רמז, ובהמשך הילד חושב בעצמו ומגיע בעצמו ל״תגליות״. אם לא יבין בעצמו שהצליח דווקא בזכות שיעורי התגבור האלה, אפשר לכוון אותו לכך. («איזה יופי, אולי אלה השיעורים ההם, זוכר? כמובן, אין לי ספק שאתה יכול גם לבד, אבל מכיוון שיש לך אפשרות כזאת, כדאי לנצל אותה, למה לא?» וכמובן, צריך לבדוק: אולי בכיתה שלו פשוט נחשב מביש לקחת שיעורי תגבור? («ילדים חכמים ומוכשרים לא הולכים לשיעורים כאלה!») אבל בהחלט צריך לדבר על כך. יש ילדים שמתנגדים לשיעורי תגבור, ומעניין מאוד לשמוע מדוע.
הוריי (כמו הורים רבים אחרים) השקיעו המון זמן בניסיון לשכנע אותי ללמוד מוזיקה. והם לא הצליחו להבין מדוע אני שונאת כל כך את המוזיקה הזאת. התביישתי לומר להם, אבל עד היום אני זוכרת מניין באה השנאה הזאת. הייתה תוכנית טלוויזיה בשם «בביקור אצל האגדה». המורה שלי למוזיקה הייתה באה ללמד אותי בדיוק כשהתוכנית הזאת התחילה. וכל דקה ליד הפסנתר נחוותה אצלי כאובדן נורא, כניתוק מהתענוג שבצפייה בתוכנית האהובה עליי ביותר.