הרבנית לאה גנס
כוח האיפוק
ברור שיש מצבים שונים. לא תמיד אנו שולטים בעצמנו. נניח שאם חזרה הביתה אחרי יום עבודה ושקעה בשגרת המטלות. הכינו שיעורים, אכלו, התרחצו, שיחקו, קראו, ועכשיו משכיבים לישון. ופתאום מתברר שהפעוט חלה (חס ושלום)! והכול יוצא משליטה. מתחילים להרגיע, למדוד חום, עושים את כל המטלות עם הילד על הידיים — האם עצבנית. ואז אבא מגיע. בבוקר סיכמו שהוא יקנה מזון לתינוקות. ״קנית?״ ״שכחתי!״ זהו. זה הרגע שבו הכול מתפוצץ. האישה תזכיר לו את כל הפעמים שבהן שכח משהו, וגם הוא לא יישאר חייב… מוכר, נכון?
ומה עושים? צריך להשתמש בכלי רב־עוצמה: כוח האיפוק. אפשר וצריך לפתח אותו ולאמן אותו בתוכנו, כמו שרירים.
אנחנו יודעים היטב כיצד ילדים מסוגלים להוציא אותנו מכלינו. הם יודעים בדיוק היכן הנקודה הרגישה שלנו, ויודעים ללחוץ עליה בדייקנות דווקא כשאנו לחוצים בזמן, כשאין לנו מצב רוח וכדומה. ובתקשורת עם הילדים חשוב מאוד להשתמש באיפוק ולהיות סבלניים.
כשדיברנו על עונשים, הזכרנו מצב שבו אם פגועה מאוד מהילד ואינה יכולה לתפקד היטב כמחנכת. אז היא יכולה לומר לילד שהשיחה תתקיים מאוחר יותר, או לבקש מאבא לדבר עם הילד בזמן שהיא נרגעת.
אמרנו גם שאיננו מענישים מתוך כעס, משום שאין זה חינוך.
לאור הדברים שנאמרו, ברור לנו שאדם שהכעס משתלט עליו אינו שולט בעצמו, ולכן הוא עלול להעניש ״בכוח חייתי״, ללא פרופורציה. נוסף על כך, אם בהתקף כעס כלל אינה נראית כמו אמא: פרועה, סתורת שיער, חושפת שיניים באופן מבהיל ופניה אדומות… פשוט מפלצת, ולא אמא. גם הילד תופס זאת כ״התפרצות המידות הרעות״ של אמו, כלומר: ״אלה הבעיות שלה, זה לא קשור להתנהגות שלי״. בדרך כלל, אחרי התפרצות כזאת הילד זוכר את ההתנהגות הנוראה של אמא (או אבא), את המילים שנאמרו, או יזכור לאורך זמן את האלימות הגופנית שההורה הפעיל מתוך כעס, משום שבמצב רגיל ההורה בשום אופן לא היה נוהג כך. ואילו הסיבה שהובילה להתפרצות הכעס הזאת נשכחת לעיתים קרובות, כלומר: מבחינת הילד בוודאי לא היה כאן שום דבר חינוכי.
יתרה מזו, ילדים לומדים מאיתנו ומחקים את התנהגותנו. בהתאם לכך, הם יפנו את התפרצויות הכעס שלהם כלפי אחיהם ואחיותיהם הצעירים וכלפי חבריהם לכיתה (ובהמשך, חס ושלום, כלפי ילדיהם). המורים יתלוננו על הזעם הבלתי נשלט של הילד.
הרב שמשון פינקוס אמר: ״דברים יוצאים מן הלב ונכנסים אל הלב באותו האופן שבו יצאו. אם יצאו בכעס, גם ייכנסו בכעס״. כלומר, אם מנסים ללמד ילד משהו מתוך כעס (״ללמד אותו לקח״), הדבר לא יעורר בו שום דבר מלבד כעס.
ומנגד, אם הילדים רואים שכואב לנו להעניש אותם (אין לבלבל זאת עם חרטה על העונש), הדבר ישפיע עליהם יותר. במיוחד אם נצליח להראות שלמרות התנהגותו הרעה, הילד נשאר אהוב וחשוב לנו.
יש סיפור על החפץ חיים, שאותו סיפר לרב אליהו לופיאן מי שהשתתף באירועים בעצמו — ראש המועצה של יישוב חילוני כלשהו.
אף שהיה חילוני, הוא התייחס בכבוד רב ללומדי התורה — וזו הסיבה:
כשהאיש הזה היה צעיר, הוא רצה להתקבל לישיבתו של החפץ חיים בראדין. בחנו אותו ומצאו שידיעותיו מספיקות, אך בהשקפת עולמו היו בעיות. כשהחפץ חיים הבין זאת, הוא התנגד נחרצות לקבלת הבחור לישיבה. ״אבל הרכבת האחרונה כבר יצאה! היכן אלון? תנו לי להישאר לפחות ללילה אחד!״ ביקש הבחור. החפץ חיים לא הסכים להכניס אותו אפילו ללילה אחד. ״אבל היכן אוכל ללון?!״ המשיך הבחור לשאול. ״יש חדר בביתי, שם אציע לך מיטה״, השיב הרב. הבחור הגיע לביתו של החפץ חיים, נכנס לחדר ושכב במיטה שהוצעה לו. אך הוא לא הצליח להירדם, מפני שהיה קר. בחצות שמע צעדים והעמיד פנים שהוא ישן. הבחור ראה את צלליתו של הרב, שקם כדי לבדוק כיצד הוא ישן. כשהרגיש שקר בחדר, פשט החפץ חיים את מעיל הפרווה שלו וכיסה בו את הבחור מכל הצדדים. לאחר שהתחמם, נרדם הבחור במהירות.
החפץ חיים לא רצה שהבחור הזה יבלה אפילו לילה אחד תחת קורת הגג של ישיבתו, כדי שלא יקלקל את התלמידים האחרים. אבל בביתו הוא הפגין כלפיו חום רב כל כך: הוא עצמו הציע לו מיטה וכיסה אותו במעיל הפרווה שלו. לכן האהבה ללומדי התורה נשארה בליבו של האיש הזה כל חייו, ואילו העלבון — לא.
זמנים קשים
יש תקופות מסוימות שבהן הסיכוי לכעוס גדול יותר. אחת מהן היא ערב שבת, יום שישי, הזמן שלפני כניסת השבת. כולנו יודעים שבזמן הזה השטן מנסה להשתכן בביתנו ומסכסך בין הבעל לאישה ובין ההורים לילדים. זמן קשה נוסף הוא מוצאי שבת, הזמן שבו השבת מסתיימת. זהו זמן מתוח, שבו מסתלקת הנשמה היתרה שהייתה איתנו בשבת. הזמן הזה ״מיועד לצער״, וגם הסיכוי לריב גדל.
הרב ישראל סלנטר אמר: ״צריך להידמות לקב״ה ולהקדים רפואה למכה. פירוש הדבר שאדם צריך לעשות כל מאמץ כדי שלא יצטרך לכעוס״. צריך להקשיב לעצמנו. לכל אחד יש תקופות של מתח, שבהן יכולת האיפוק עומדת בניסיון גדול יותר מאשר ביום רגיל.
צריך לדעת לחוש במתח הגובר ולזהות את התקופות האלה. לאחר מכן צריך להודות בפני עצמנו שעכשיו אינו הזמן המתאים ביותר לבירור היחסים, לקביעת עונשים או לכל צעד חריף אחר. כשמבינים זאת, צריך להשתמש בכוח האיפוק. כל עוד המתח לא חלף, אין להרפות מן הבלמים. אפשר לדמיין שאנחנו נוסעים במורד בכביש רטוב; במצב הזה הדבר החשוב ביותר הוא בלמים טובים. הרב שמשון פינקוס אמר: ״לאדם אחד הייתה מכונית. הכול מצוין, היא מבריקה ואפילו נוסעת, אבל יש בעיה אחת — אין בלמים. מי יסתכן בנסיעה במכונית כזאת?״
יתרה מזו, יש גורמים המשפיעים לרעה על הרגשתנו, ובהתאם לכך מפחיתים את יכולתנו לעמוד במצבי לחץ.
אם צריכה לדאוג לעצמה, במיוחד אם במשפחה גדולה. צריך לזכור לאכול ולא לדלג על ארוחת הבוקר או הצהריים. חשוב לישון מספיק! גורמים גופניים שבדרך כלל איננו שמים לב אליהם יכולים להפחית מאוד את עמידותנו בפני לחץ, וכך נהיה עצבניים הרבה יותר מן הראוי.
מידה העוברת בירושה
את האיפוק ירשנו מאברהם אבינו. כשהקב״ה ניסה אותו, הוא מעולם לא שאל: ״למה?״ ״על מה?״ הוא פשוט עשה את מה שנדרש ממנו. את כוח האיפוק הזה ירשנו אנחנו, העם היהודי. לכן הוא קיים אצל כולנו. צריך רק לפתח אותו.
יש סיפור שמספרים על אמו של הרב אלישיב.
באותם ימים הכביסה הייתה תהליך שנמשך יום שלם. סחבו מים, חיממו אותם, שפכו לגיגיות ולחביות ושפשפו את הבגדים על קרש כביסה. אחר כך שוב סחבו מים — כדי לשטוף את הכביסה. לאחר יום שלם של כביסה, תלו הכול על חבלים שנמתחו לרוחב החצר.
בערך כך — לבנה כשלג ואוורירית — נראתה החצר באותו יום. הכביסה הנקייה התנופפה ברוח. מי שעתידה הייתה להיות אמו של הרב אלישיב נכנסה הביתה לנוח. ובאותו רגע חזרה שכנתה הביתה. היא קינאה ברבנית על חריצותה, ועכשיו החליטה שהכביסה של האחרת מפריעה לה לעבור. בלי לחשוב הרבה, היא חתכה את החבלים. הכביסה שזה עתה כובסה נפלה לבוץ ולשלוליות שטרם הספיקו להתייבש. בראש מורם הלכה השכנה המרוצה לביתה.
כשיצאה לחצר כעבור שעתיים, הרימה חיה־מושא אלישיב את ידיה בתדהמה. תוצאותיו של יום עבודה שלם היו מונחות בבוץ… אפשר היה ללכת לריב עם השכנה, להבטיח לה שגם היא תחתוך את חבלי הכביסה שלה, ולצעוק עליה כאוות נפשה כדי ש״יוקל לה על הלב״. אבל האישה הזאת שתקה, ואפילו לא אמרה מילה לבעלה. היא אספה את הכביסה מן הקרקע והלכה להביא מים, כדי להתחיל את הכביסה מחדש.
כעבור כמה שעות רצה אליה השכנה המפוחדת — בנה חלה לפתע במחלה קשה, והיא ביקשה מהרבנית שלא לנטור לה טינה ולסלוח לה. חיה־מושא אלישיב השיבה שאפילו לא חשבה לכעוס או להיעלב.
לה עצמה לא היו ילדים במשך זמן רב. מסופר שבאותה שנה זכתה להרות את בנה היחיד — הרב אלישיב לעתיד.
הכינה: גברת זיסי סקרז׳ינסקיה