לאה אודליה
״טובים השניים מן האחד, אשר יש להם שכר טוב בעמלם״ (קהלת ד, ט).
בפסוק הראשון של התורה, ״בראשית ברא אלוקים את השמים ואת הארץ״, שש מילים מסמלות את ששת הכיוונים, את טבע העולם הזה, המתאחדים בנקודה השביעית: בראשית.
כבר בפסוק השני נאמר ש״הארץ הייתה תוהו…״. תוהו הוא דבר שאינו כפוף לתהליך מסודר, פיזור של חלקיקים שאינם קשורים זה לזה. מדוע ״הייתה״? ״כבר הייתה!״, אומר רבי ברכיה.
חז״ל אומרים ששורש הרע נולד בעולמות שהתקיימו לפני בריאת עולמנו, והם נקראו עולם הנקודים.
צורת הנקודה מסמלת ישות נפרדת שאינה מתחברת לדבר כדי ליצור שלם. הנקודות ראו את עצמן כבריות עצמאיות שאינן זקוקות לקשר עם המקור ועם המציאות הכללית. ״פילוסופיה״ כזאת התבררה כאובדנית, ועולם הנקודות נחרב.
כלומר, בפסוק הראשון מתגלה מושג הטוב: חיבור זה עם זה ועם המקור העליון למען ייעוד משותף.
בפסוק השני מתגלה מושג הרע, הקשור ל״רעוע״: חוסר הרצון לצאת מגבולות האגו. שם גם נרמז התיקון: ״ורוח אלוקים מרחפת על פני המים״, שכן המים מסוגלים לאחד חלקיקים נפרדים לתערובת אחת.
הפרדוקס של הבריאה הוא שכל פרט בה, יפה ומבריק ככל שיהיה, מתמלא במשמעות דווקא מתוך התחברות מחדש לשאר המרכיבים. ובו בזמן הוא נשאר נבחר מתוך המון דברים.
למשל, כדי לכתוב את הפוסט הזה בחרתי מילים מסוימות מתוך כלל אוצר המילים. הן נעשו ייחודיות כשחברו לטקסט הנושא משמעות כלשהי, כך אני מקווה :). כך קורה גם לצבעי הצייר, לחומרי הבנייה וכמובן למי שניתנה להם זכות הבחירה… הבנתם למה אני מתכוונת.
ט״ו באב שמח לקראת בואו!