הרבנית לאה גנס
קודם כול, דרושה… תפילה. כמו בכל דבר, גם בענישה דרושה תפילה, עוד לפני שאנו חושבים על חומרת העונש ועל מידתו.
הילד צריך לדעת שהוא נשען על כוח אמין ונחוש. אם הוא אינו מרגיש אצל הוריו נחישות ואמינות, אם ההורים אינם יודעים להציב גבולות ולהשתמש בענישה כשצריך, הילד מתחיל להשתולל ולצעוק – ואינו מצליח לעצור. נותנים לו כל מה שהוא רוצה, אך הוא משתולל יותר ויותר. אבל אם במצב הזה הוא מקבל עונש, הוא נרגע ומשתתק. כאילו ביקש שיעזרו לו לעצור, משום שאינו מסוגל לעשות זאת בכוחות עצמו. ועכשיו הילד רגוע: הוא הרגיש שיש מישהו «מעליו», שיוכל לרסן אותו, לעצור אותו כשהוא «נסחף», ולחייב אותו להשתמש נכון בכוחותיו שלו. לפעמים ההורים אפילו אומרים שהילד «מבקש» עונש.
אחזור על כך: זה לא חייב להיות עונש גופני; לפעמים די בגערה או במבט. לילדים קטנים מאוד די במבט או במכה קלה על היד. ילד גדול יותר שרץ אל הכביש או נטה החוצה מעבר לאדן החלון עשוי לקבל פליק כואב, כדי שיזכור לאורך זמן שזה מסוכן. אבל חובה להסביר לו שאסור לעשות כך.
כלל ראשון. להקיף באהבה
כדי שהילד יפסיק להשתולל וישתתק לא רק לכמה שניות, אלא כדי שהדבר ישפיע גם על התנהגותו בהמשך, עליו להרגיש כל הזמן שהוא מוקף באהבה. אם הילד מרגיש שהוריו אוהבים אותו תמיד: לפני העונש, במהלכו ואחריו, ואם הוא בטוח בכך, יהיה לו קל יותר לקבל את העונש. נוסף על כך, הוא יודע שהוריו בשום אופן אינם רוצים להכאיב לו סתם כך – ולכן העונש באמת היה נחוץ.
כתוב על אדם הראשון שכאשר הגיע מוצאי שבת הראשון וירדה החשכה, הוא פחד מאוד. הוא לא ידע מהו חושך. כל הזמן היה אור, ופתאום הוא איננו – מה קורה?! ילד שגדל אהוב, ופתאום מגיע עונש, נבהל: אולי ההורים הפסיקו לאהוב אותי?! אולי אהבתם הפכה לשנאה? לכן צריך להסביר לילד כל הזמן, במיוחד כשהוא קטן (ילדים גדולים יותר כבר מרגישים זאת בעצמם), שאנו אוהבים אותו ומענישים אותו דווקא משום שאנו אוהבים אותו.
אמו של ילד שרץ וצעק עם חברו יכולה לומר לו כך: «הנה, את חברך, שאיתו רצת והשתוללת, אינני מענישה, משום שזה פחות נוגע לי; יש לו אמא משלו, ואני אינני המחנכת שלו. [לכן אסור להעניש ילד של אחרים (החזון איש) – הערת המערכת.] אבל אתה הילד שלי, ובגלל זה, משום שאני אוהבת אותך, דואגת לך ואתה חשוב לי – אני נאלצת להעניש אותך».
בצורת ענישה כזאת הילד יפנים טוב יותר את הלקח. הרי הוא מבין שהעונש אינו עומד בדרכה של האהבה. העונש מכאיב לו, ואולי הוא אפילו בוכה, אבל הכאב הזה חולף מהר והחיים נמשכים. והוא יודע שעדיין אוהבים אותו.
במדרש כתוב: «כאשר אב מעניש את בנו, הבן אוהב יותר את אביו ומכבד אותו, כפי שנאמר (משלי, 29:17): “יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך”». אנו שואפים לעצב את התנהגותנו בהתאם לאופן שבו הקב״ה נוהג בנו. כאשר ירד המן במדבר, לצדיקים הוא ירד סמוך לפתח האוהל, וככל שהרמה הרוחנית הייתה נמוכה יותר, כך נמצא המן של האדם רחוק יותר מן האוהל. זה היה העונש, שהראה לאדם שלא הכול כשורה ושעליו לשפר את מעשיו – ואז גם הוא יזכה לקבל מן ליד האוהל.
עלינו לשים לב לכך שהקב״ה המשיך לתת מן גם למי שהיו רשעים. הוא לא שלל מהם את מזונם בשל כך.
כך גם ההורים: יש לספק את צרכיו הבסיסיים של הילד ללא קשר להתנהגותו. הילד צריך לקבל אהבה גם כשהוא מתנהג לא יפה, משום שזהו צורך בסיסי שלו, שאינו פחות מן הצורך באוכל. את הצרכים שאינם בסיסיים – קרבת המן לבית והנוחות, שבמושגים שלנו אפשר להשוות למתנות, לליטופים ולפינוק – אפשר להתנות. אם הילד לא התנהג יפה כל כך, אנו מצמצמים את הדברים הנעימים הנוספים ומרחיקים אותם ממנו. והילד מרגיש שאף שהוא מוקף באהבה, ההורה מגלה רוגז ומביט בו בכעס. הילד רוצה להשיב את החום והנוחות הרגילים. והוא יבין שהתנהגות מסוימת גורמת להורה להתרחק ממנו – ובעקבות זאת לא יחזור על טעותו.
כלל שני. אסוציאציות חיוביות ושליליות
נדמיין מצב: ילדה מתקשה בהכנת שיעורי הבית ומבקשת מאחותה הגדולה לעזור לה. האחות עסוקה, למשל, בקריאה, ואינה רוצה להפסיק. גם אמא עסוקה בעבודות הבית ואינה יכולה לעזור לבתה. שעת השינה מתקרבת, והילדה מתחננת לאחותה הגדולה, אך זו אינה נענית. אמא מאוכזבת מאוד ואומרת: «חנה, סירבת לעזור לאחותך, שהייתה זקוקה לכך כל כך! אנוכית! רק האינטרסים שלך חשובים לך! לא לימדו אותך שיהודים הם בעלי מידות טובות?! שחסד הוא אחד העמודים שעליהם עומד העולם, ושנהנים מפירותיו בעולם הזה, אך אורם האמיתי הוא בעולם הבא? כדי שתלמדי לעשות טוב, תישארי בבית ולא תלכי למפגש החברות שכל כך חיכית לו. כך תלמדי מהו חסד».
במצב הזה אמא עשתה טעות: אסוציאציות שגויות.
כאשר צועקים על ילד שעשה משהו רע, ובתוך כך מנסים להסביר לו כמה חשוב לעשות חסד, ייווצרו אצלו אסוציאציות שליליות לחסד. בפעם הבאה שההורה ידבר איתו על חסד, הוא כבר יחשוב עליו מתוך החוויה השלילית של העונש. במקרה של הילדה – מתוך הבושה והטעם המר של המפגש שהחמיצה. אותו הדבר עלול לקרות גם לילדים בוגרים במצב שאינו נעים להם.
לכן, אם בזמן הענישה אנו מתחילים להסביר לילד כמה חשוב לעשות מעשים טובים, לעזור לאחרים, לכבד הורים, לא לשקר (כמה חשוב לומר אמת), או להעביר כל מסר חינוכי חשוב אחר, הרי שבחרנו בזמן הלא נכון. די לומר: עשית כך וכך, ואתה בעונש.
מתי, אם כן, הזמן הנכון לשיחות הסבר כאלה?
כשהילד נהג כראוי, גם אם זה קורה לעיתים רחוקות הרבה יותר. למשל, אם הילד אמר את האמת, ואנחנו יודעים כמה קשה לו לעשות זאת. זה בדיוק הזמן לציין זאת, לשבח אותו ולהסביר את חשיבותה של האמת. כאן אפשר להביא גם דברי חכמים ומדרשים — לדון בנושא, כי עכשיו הילד מוכן להקשיב: משבחים אותו, ונעים לו. כך יתעוררו בו רגשות חיוביים, ובקשר למידה הטובה (אמירת אמת או חסד) הילד ייזכר בחיוך של ההורה ובשבח שקיבל.
אבל גם כשמענישים, הילד צריך לדעת על מה אנחנו מענישים אותו. ״העונש הזה מגיע לך על כך ששיקרת״. לא להסביר את משמעות המעשה, אלא לומר בקצרה — על מה. ולהעניש רק אם אנחנו בטוחים לחלוטין שהמעשה אכן נעשה (שהילד לא אמר אמת).
הכלל השלישי: לא לדחות את הילד
״העזת לשקר?!״ — קולותיהן של שתי סטירות מצלצלות נשמעו בחדר. ״אני לא רוצה לראות אותך, צא מכאן! לא אנשק אותך לפני השינה ולא אספר לך סיפור לפני השינה. לך מיד לחדר, אני לא רוצה לראות אותך עד הבוקר. אל תיגש אליי יותר״.
לאמא יש זכות לכעוס ולהרגיש. היא יכולה להסביר לילד מה העציב אותה. אבל מכיוון שהיא אדם מבוגר, עליה לרסן את רגשותיה. עם זאת, לעולם אסור לאמא לדחות את הילד או לנתק איתו את הקשר. הילד יכול לקבל עונש, אפילו חמור, אם הוא מגיע לו, אבל אחר כך עליו להרגיש שאמא ממשיכה לאהוב אותו.
צריך לתת לילד מעט זמן להיעלב ולחוות את רגשותיו, לאפשר לו להרגיש הן את העונש והן את חומרת המעשה, אבל בשום אופן לא להרחיק אותו.
הזמן לעיבוד הדברים לא צריך להיות ארוך מדי, לא כמו בדוגמה — עד הבוקר. אם מדובר בילד קטן, אין למנוע ממנו נשיקה וסיפור.
אמא, כמובן, גם היא בן אדם, וגם היא נעלבת וכועסת, אבל צריך להשתדל להירגע בזמן שהילד נענש [ובכלל, אין להעניש מתוך כעס — הערת המערכת], ואז לחזור ליחסים טובים ורגועים איתו. בסופו של דבר, אמא היא אדם מבוגר, והיא יכולה וחייבת להתמודד עם כעסה. הרי לפני שאנחנו מחנכים את ילדינו, עלינו לחנך את עצמנו.
אם בכל זאת קשה לאמא, אבא יכול לקבל עליו את תפקיד מספר הסיפור בערב. זה כלל לא אומר שאבא אינו מסכים לעונש שנתנה אמא; על ההורים להיות מאוחדים בעניין הזה. אבל אבא יכול להפגין אהבה כלפי הילד בזמן שאמא ״נרגעת״. העיקר שהילד לא יישאר מנותק מהוריו לאורך זמן.
הכלל הרביעי: לא לצבור עונשים
יש הורים שרואים את עצמם כמאופקים. הם אינם מענישים מיד, אלא צוברים. וזה לא נכון: אם מגיע לילד עונש, עדיף להעניש אותו ולא לצבור בתוכנו רוגז.
כך או כך, אצל הורים כאלה מצטבר ״גוש״ של כעס. בשלב מסוים הילד עושה עוד מעשה פסול, וכל כעסו של ההורה נשפך עליו. כמובן, במקרה כזה העונש אינו תואם את חומרת המעשה, שהרי הוא ״על הכול בבת אחת״. והילד אינו מבין מדוע נענש בחומרה כה רבה ובאופן בלתי מידתי. הוא מרגיש קורבן.
אין צורך לצבור, ואין צורך לפרוק עד הסוף את כל מה שהצטבר.
הכלל החמישי: לא להתנצל על העונש
״אתה עצוב, יוסי. אבל זו לגמרי אשמתך. בהתנהגותך הבאת לכך שנאלצתי להעניש אותך. מה אני יכולה לעשות? במה אני אשמה? אני משתדלת, אבל אתה בעצמך מזמין את העונש״.
להורים קשה לראות את ילדיהם עצובים, והם משתמשים בהתנצלות סמויה. זה קורה כשההורה אינו בטוח במעשהו ובזכותו להעניש.
אפשר להראות עד כמה אנחנו מצטערים על שנאלצנו להעניש, אבל אין צורך להתנצל על כך. הילד ירגיש שההורה אינו בטוח בצדקתו. אולי אבא טעה? יוצא שהילד נענש, אבל לא השגנו את מטרת העונש; הוא קיבל אותו לשווא, משום שהוא מפקפק בהצדקה להטלתו. צריך לנהוג בתקיפות ובו בזמן להפגין אמפתיה. אנחנו מצטערים שנאלצנו להעניש, אבל איננו מטילים ספק בצדקתו ובנחיצותו של העונש.
יש סיפור ידוע שסיפר אחד מוותיקי ירושלים: בילדותו הוא לא למד היטב והיה ילד פרוע. אביו הרבה להעניש אותו על חוסר רצונו ללמוד, אבל שום דבר לא עזר. עד שיום אחד, במקום להעניש אותו, האב הלך לחדר אחר ובכה, והדמעות האלה השפיעו על הילד יותר מכל העונשים. הוא התעשת והתחיל ללמוד היטב. מקרים קיצוניים כאלה מסבירים לילד שמענישים אותו לא מתוך נקמה, שההורים אינם מתחרים איתו בכוחם, אלא עושים זאת לטובתו. הילדים מרגישים את זה.
הכלל השישי: לא להפחיד
״קרעת את הספר החדש של אחותך? חכי חכי, כשאבא יגיע בערב תראי מה יקרה לך״.
אסור להפחיד את הילד ולאיים עליו תוך דחיית העונש. רק מפני שלאמא אין די כוח או סמכות כדי להעניש מיד, היא מעמידה את הילד בניסיון של שעות ארוכות ומייסרות של המתנה לעונש.
ייתכן שאמא כבר שכחה מהבטחתה והתפנתה לענייניה, ואילו הילדה עדיין רועדת בציפייה לבואו של אבא: ״מה הוא יעשה לי?״. הילד אינו מוכן לניסיון כזה; נפשו עדיין אינה בשלה.
אם אמא אינה יכולה להתמודד בעצמה עם הענשת הילד, שתדחה גם את השיחה איתו עד שאבא יגיע, אבל אסור להפחיד.
הכלל השביעי: לא להשפיל
״בוא לכאן, מוישי. הפלת את אחיך, עכשיו תיענש לעיני כל האורחים. תתבייש לך. אולי זה ילמד אותך״.
אסור בהחלט להשפיל ילד, בדיוק כפי שאסור להשפיל מבוגר, גם אם הוא קטן ואינו מבין הכול. כפי שנאמר בתורה (ויקרא, 19:17): ״הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא״. השיחה צריכה להיות מלב אל לב, ולא משפילה. הילד חסר הגנה מול השפלה, ואין לו דרך להתגונן, בייחוד כשהוריו הם שמביישים אותו. כדי שלילד יהיה כבוד עצמי, על הוריו לטפח בו את הכבוד הזה. נוסף על כך, כשמשפילים את הילד, הוא בוודאי אינו מרגיש אהוב.
העונש שמטילים על הילד צריך להיות שקול ומחושב, ולא לנבוע ממידותינו הרעות.
אם ההורה מרגיש שהוא נסער מכעס, שהוא עומד להתפוצץ מזעם, הוא פטור ממצוות חינוך עד שירסן את כעסו.
עונש שניתן במצב כזה אינו עונש ואינו חינוך. די שהילד יראה פעם אחת את ההורה רותח מכעס, מנופף בידיו וברגליו ומאבד צלם אנוש — כדי שמכאן ואילך הוא יתפוס את כל העונשים כנובעים ממידותיו הרעות של ההורה. אנחנו בני אדם, ולפעמים אנחנו מאבדים שליטה. ובמצב כזה איננו מענישים. הילד אינו נענש, אבל זה עדיף על תגובה שאינה מחושבת. לפני שנחנך את הילד, עלינו לחנך את עצמנו, ובכך אנחנו עוסקים עד גיל 120.
במשלי כתוב (19:19): ״בעל חמה יישא עונש, אך מוטב שתציל (אותו), ולא תפריז (בעונש)״. רבנו יונה מסביר: אם אתה כעסן מאוד, תישא בעונש על כך (על הכעס, על המכה המיותרת ו״הלא־חינוכית״); כדי שלא תוסיף על עונשו מכות רבות. הגאון מווילנה מוסיף: הכה מעט, ואם אתה רואה שכעסך גדול ולא תוכל לעצור, סלח לו לגמרי (ואל תכה). במצב הזה, מאחר שאינך מסוגל לשלוט בעצמך, סלח לו. (שניהם מסבירים את ״תישא בעונש״ במשמעות של ״תסלח״, כלומר ״תישא״, במקום ״להטיל״ על הילד.) את אותו רעיון מביא גם הרמב״ם — שלא תהיה אכזריות במי שמעניש.
בימים שבין 17 בתמוז ל־9 באב אסור להעניש את הילד בעונש גופני, להכותו, משום שבימים אלה הסיכוי לגרום נזק גדול יותר.
חכמינו אומרים: ילד דומה למלך. במה זה בא לידי ביטוי? הוא פורק מעליו את העול.
מטבעו הוא אינו מגביל את עצמו בשום דבר. לכן ניתנו לו הורים, שימנעו ממנו מעשים פסולים וכך יטמיעו בו יראת שמים. הסמכות ההורית, שהילד נאלץ לציית לה, תקל עליו בהמשך לקבל עליו עול שמים ולהבין מהי יראת שמים.
בספר ״8 פרקים לרמב״ם״ כתוב: ״כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך״ — כדי להסיר את מידת העזות ולהביא את מידת הבושה. מידת הבושה תאפשר לילד לקבל רצון של אחר, המגביל את מעשיו, ולציית לדרישותיהן של מצוות התורה. החינוך שלנו צריך להביא לכך שכאשר יגיע הילד לגיל בגרות, יבחר בעצמו בדרך הנכונה, דרך התורה.
הכינה: זיסי סקרז'ינסקיה