הרבנית ימימה מזרחי
למה בחנוכה אוכלים לביבות (חביתיות)? כדי לחמם לבבות (הלבבות).
אחת ממידות האדם היקרות ביותר בעיני הקב״ה היא לב טוב, טוב לב. מהי הפילוסופיה היוונית? זה השכל, זה המוח. מה מוערך כיום בעולם? שכל. הישגים, פריצות דרך, סטארטאפים. ומה עם האנשים שהצליחו לרכוש לב טוב? מזלזלים בהם…
איפה בתנ״ך אנחנו רואים אדם בעל לב טוב, אבל… אימפולסיבי? זה ראובן, בנו של יעקב. כשיוסף דורש להביא אליו למצרים את בנימין, יעקב עונה שלא ישלח איתם את בנו הצעיר. ואז ראובן קופץ ואומר: «אם יקרה משהו לבנימין, אתה יכול להרוג שניים מבניי!» יעקב עונה: «לא ירד בני עמכם». ראובן! מה אלה הדברים שאתה אומר? להרוג שני נכדים תמורת בן?! ראובן אימפולסיבי, הוא חושב עם הלב. יש מדרש על רבי טרפון, שבמהלך שיעור היה אומר בתגובה לשאלה חכמה: «כפתור ופרח», כלומר «חכמה כמו מבנה המנורה», ולשאלה לא חכמה — «לא ירד בני עמכם» — שאלה שאינה במקומה, שאלה טיפשית.
אבל ראובן הוא הבן היחיד שמביא לאמא פרחים! דודאים. ובכך הוא קשר את עצמו לחג החנוכה. מי קבע את חג החנוכה? שבט יששכר, החכמים — בני בינה, «יודעי העיתים». «בני בינה ימי שמונה קבעו שיר ורננים» — אנחנו שרים ב«מעוז צור». הם ידעו מתי לקבוע חגים בעם ישראל. אבל למי חב יששכר את לידתו? לראובן, שהביא לאמא דודאים. תמורת הדודאים האלה רחל הייתה מוכנה לוותר על התור שלה להיות עם יעקב… וראובן רצה לשמח את אמא, מפני שיש לו לב טוב.
חנוכה הוא…
פיצוי
נוסף על כך, חנוכה הוא חג של פיצוי. למי? לכל אחת מאיתנו. לכל אחת שנדמה לה שהקב״ה אינו מבחין בעבודתה, אינו מתגמל אותה ואינו נותן לה את המגיע לה. אהרן הכהן הגדול ראה את המתנות שהביאו נשיאי השבטים — והצטער על כך שהוא אינו יכול להביא אף הוא. להדליק את המנורה? נהדר. וזה הכול?.. לא, בעתיד ידליקו חנוכייה לכבוד ניצחונם של צאצאיך.
את החנוכייה מדליקים בשקיעה או בצאת הכוכבים, והכוכבים הם פיצוי ללבנה על שהקטינה את עצמה ביחס לשמש! ניתנו לה ראשי החודשים (ראש חודש) ומלווים — הכוכבים.
רבי נחמן אומר דברים מעניינים ומורכבים על חנוכה («עצות מבוארות», חנוכה, 4): «ככל שכל אחד זוכה לפעול ביום כיפור ולבקש: “אנא, סלח”, כלומר ככל שהוא זוכה לעבוד לפני הקב״ה למען סליחת חטאיו, כך הוא זוכה לקדושת חנוכה, מפני שקדושת חנוכה נובעת מהסליחה ביום הכיפורים». מה הכוונה?
הכרת תודה על הטוב
חנוכה הוא חג שבו אנחנו מודים על מה שיש לנו. על המשפחה, על העבודה, על הבריאות. אבל לאדם לא נעים להודות לקב״ה (כלומר להכיר בטובה שנעשתה לו) כשהוא מרגיש טמא מחטאים, מוכתם — יוצא שאת כל הטוב הזה קיבלנו בלי שהיינו ראויים לו. המצב שונה לגמרי כשהיטהרנו ביום כיפור ואין עלינו משא החטאים — אז נוכל להביט בחיינו מתוך הכרת תודה. כשאדם לבוש בצורה מסודרת ויפה, הוא בטוח בעצמו ומביט באחרים בעין טובה.
מה עשו היוונים? פרצו חומות (מגדלי) — הבקיעו את החומות. בשיר השירים כתוב (8:10): «אני חומה». ליהודים היו דלתות, והיוונים עקרו אותן — כדי שלא יהיו חיים פרטיים, כדי שלא תהיה משפחה, כדי שהאישה לא תחכה לבעלה, אלא תהיה «פתוחה» לכולם. אבל בחנוכה אנחנו מדליקים נרות ליד הדלת, בפתח, כדי להראות שהקב״ה לא נתן ליוונים שליטה על הנשים היהודיות, שהוא נותן לנו משפחה, אהבה ואת הגנתו.
תשובה
הבעל שם טוב אומר שהמדרגה שיהודי יכול להגיע אליה ביום הכיפורים גבוהה ובלתי מושגת, ובכל זאת אינה גבוהה כמו המדרגה שכל יהודי, אפילו הפשוט ביותר, יכול להגיע אליה בחנוכה. מדוע? מפני שאין שום חג שיש לו “בית” בגמרא. את הפסח (הקורבן) אכלו היהודים על גג הבית, בסוכות אנחנו גרות בסוכה, ובשבועות – מרכז החג נמצא בבית הלימוד – בבית הכנסת, בבית המדרש. ואילו בחנוכה אנחנו מדליקות נרות בפתח הבית, ולשם כך צריך שיהיה לאדם בית. חנוכה הוא חג שבו אפשר לשוב אל הקב״ה – כפי שחוזרים הביתה.
אבל אנחנו לא מאמינות באפשרות של תשובה כזאת. אנחנו לא מאמינות שאפשר לסלוח על הכול ולשכוח הכול – כאילו לא היה. אנחנו פוחדות מאוד, החטאים גדולים, הכול יהיה רע – אלה, אגב, תעלוליו של יצר הרע. “בראשית ברא א-לוהים את השמים ואת הארץ – והארץ הייתה תוהו ובוהו, וחושך על פני תהום, ורוח א-לוהים מרחפת על פני המים – ויאמר א-לוהים: יהי אור! ויהי אור”. אור הוא המילה העשרים וחמישית בתורה – כמו חנוכה, שמתחיל ב־25 בכסלו. ומה היה לפני כן? רבי שמעון בן לקיש אומר: “אלה ארבע הגלויות. תוהו – זו בבל, בוהו – זו מדי, חושך – אלה היוונים, והתהום – אלה הרומאים”. התוהו הבבלי – עכשיו אין לנו מקום בעולם, אין לנו ארץ משלנו! הריקנות של מדי – המן רצה להרוג אותנו, ולא היה נשאר איש. החושך היווני – הוא מכניס אותנו לדיכאון, מאלץ אותנו לעבוד את הקב״ה בלי רצון. והגלות הרומית – היא תהום. מהר״ם מרוטנבורג אומר שבגלות הזאת יש מרכיבים מכל הגלויות הקודמות: תוהו והיעדר מקום, סכנת חיים, חשכת הדיכאון והתחושה שאין לזה סוף. אנחנו שרות ב“מעוז צור”: “כי ארכה לנו השעה, ואין קץ לימי הרעה”. אבל בסוף יהיה אור. בוודאות.
להתחיל מהסוף
פרשות השבוע הסמוכות לחנוכה מספרות לנו על יוסף. כל סיפורו של יוסף הוא דמעות. ילדותו מסתיימת כשאחיו שלו משליכים אותו לבור עם נחשים ועקרבים – ומתיישבים לאכול! אחר כך השיירה, אחר כך מצרים, הניסיון עם אשת פוטיפר, בית הסוהר… למה אנחנו לא בוכות? מפני שאנחנו יודעות שהכול יסתיים בטוב. כך גם אצל כל אחת מאיתנו – הכול יסתיים באור, אלא שאנחנו עדיין לא יודעות את סופו של הסיפור הזה. פרשת מקץ – כאן הרע מתחיל להסתיים – מקץ, “מהסוף”. בשום שפה אין מילה כזאת: “מהסוף”. בשם יוסף יש גם סוף – “סוף”, וגם יוסיף – יוסיף. הרע אינו הסוף, מכאן הכול רק מתחיל. כשאני מלמדת נשים חולות סרטן, אני לא מרשה להן לומר “חולה סופנית”, חולה במצב סופי. מי אמר לך שזה הסוף? תאמיני לי, לא, לא לי – תאמיני לו שזה אינו הסוף – ותני לא-לוהים אפשרות לעזור לך.
טרגדיה?
דווקא היוונים הכניסו לעולם המושגים שלנו את ההנאה הזאת מתחושת הסוף – את הטרגדיה היוונית. איך זה עובד? הכול מוביל לסוף נורא, ואנחנו מחכות לו בלב הולם, מפני שזה… טרגי! יוסף יודע להפוך טרגדיה לסוף טוב! פרעה רואה חלום מפחיד. שבע פרות שמנות, ששבע פרות רזות אוכלות אותן – ואינן נעשות שמנות יותר. שבע שיבולים מלאות, ששבע שיבולים דקות בלעו אותן – ולא נעשו מלאות יותר! סיוט! הוא מכנס את פותרי החלומות – ומה הם אומרים לו? טרגדיה! ייוולדו לך 7 בנות – והן ימותו. תכבוש 7 ממלכות – ותאבד אותן. פרעה אינו מאמין להם ומגרש אותם, הוא מרגיש – זה לא זה. והנה יוסף: כן, יהיו שנות רעב, אבל קודם יהיו שנות שובע, ואם נתכונן כראוי, הכול יסתיים בטוב!
החיים שלנו יכולים להיות כמו שבע פרות רזות וחסרות חן: נישואים, ילדים, עבודה, בריאות, פרנסה, מראה חיצוני, דירה – אין חשק אפילו להסתכל. אבל בתוך הפרות חסרות החן האלה נמצאות שבע הפרות הטובות שנבלעו! נסי להבחין בהן! קחי נר – האירי לעצמך ומצאי דרך. כמו יוסף. איך הוא מצליח לעשות זאת? בדרך יהודית. הוא אינו מחפש טרגדיה, אינו מוצא בה שום דבר מושך, אין שום יופי בקדרות! הוא מחפש מוצא מהמצב. מפני שהוא יהודי.
היוונים – זה תמיד “אנטי”: אנטיוכוס, אנטיגונה.
למדתי את הטרגדיה הזאת של סופוקלס לבחינת הבגרות (תעודת בגרות), קטעים ממנה – אפילו בעל פה. זה סיוט! לא די בכך שכולם מתים בסוף, אלא שלפני מותה (טוב, או לפני כליאתה כדי לגווע בהדרגה ברעב) היא עוד נושאת נאום ארוך כל כך! למה? כדי להאריך את המתח, כדי לחוש אימה זמן רב יותר לפני המוות.
זאת אינה הדרך היהודית! יהודים אינם נחרדים מפני המוות מראש, אינם רואים בזה שום דבר מהפנט. רבים חושבים שהדבר הנורא ביותר הוא לחלות ולדעת שהמחלה הזאת אינה ניתנת לריפוי. אבל חני וינרוט (אישה שנפטרה מסרטן אלים) חשבה שהדבר הנורא ביותר הוא כשהילדים רואים שאמא אינה שמחה. כך סיפרה בתה. כשחילקה בבית החולים סוכריות לשותפיה של אמה לחדר, אחד החולים אמר: “תודה. ואני רוצה לאחל לך בריאות. אמא שלך בוודאי כבר לימדה אותך שזה הדבר החשוב ביותר”. הילדה השיבה: “אמא שלי מעולם לא אמרה שהעיקר הוא הבריאות. היא תמיד אמרה שהעיקר הוא השמחה”. אני מכירה נשים רבות שחיו חיים ארוכים, אבל ילדיהן לא ראו אותן שמחות אפילו יום אחד! אנחנו לומדות להיות אמא שמחה (אמא שמחה) – אם שמחה, ובקיצור – אש (אש), אש.
הכינה גב׳ זיסי סקרז׳ינסקיה