הגאון הרב משה שפירא זצ״ל, שהסתלק מאיתנו בשבוע שעבר, פונה במכתבו על בעיות החינוך בימינו בראש ובראשונה לאימהות היהודיות. הוא מתאר את האישה היהודייה כיסוד שאין לו תחליף לבית, למשפחה ולעם כולו. בנו תלויים עתיד עמנו, קיומם והצלחתם של הדורות הבאים! הבה נקשיב לדברי גדול התורה, שנאמרו מעומק ליבו הרגיש:
מאז ומעולם, בגידולם של בני עם ישראל היה לחינוך תפקיד גדול בהרבה מזה של הלימוד. נאמר בגמרא (בבא בתרא, 21 ע״א): ״מי שהיה לו אב — היה אביו מלמדו תורה, ומי שלא היה לו — לא למד תורה״. עד תקופת בית המקדש השני לא היו מלמדי ילדים בישראל, וברור שגם אם היה לילד אב, הוא יצא לעבודתו עד הערב, והבן בילה את מרבית זמנו עם אמו, שלא יכלה ללמדו. היא עסקה בחינוכו בלבד, ועל כך נאמר: ״ואל תיטוש תורת אמך״ (משלי, 1:8).
והאימהות השרישו בדורות את המידות המאפיינות את עם ישראל: רחמנות, ביישנות וגמילות חסדים — מידותיהם הרוחניות של אבותינו הקדושים. וכשם שעצם הקשר אליהם, המאפשר להימנות עם בניהם, הוא דרך האימהות (גם אם נולד לאב שאינו יהודי), ולא דרך האבות (אם נולד לאם שאינה יהודייה), כך גם המשכת מידותיהם של אבותינו הקדושים, המעצבות את דמותו של אדם מעם ישראל, נעשתה באמצעות ״תורת אמך״. וכך מתקיים הנאמר: ״ישראל אשר בך אתפאר״ (ישעיהו, 49:3) — ביופיין ובחינן של מידות הנפש של ישראל, שאינן אלא פרי החינוך. ומידות אלה אינן נרכשות בשום לימוד, אלא רק בהתאם לנאמר: ״ודרך חיים תוכחות מוסר״ (ראו פירוש הגאון מווילנה למשלי, 6:23).
וסיבת הידרדרותנו ומצבנו העגום היא שחדלנו לחלוטין לחנך, ופירותיו הרעים של היעדר החינוך ניכרים היטב ברחובותינו ובמשפחותינו, וכבר קשה להבחין בצאצאינו הצעירים בסימני ההיכר של עמנו. ובצעירים הללו יתקיים האמור: “גם כי יזקין לא יסור ממנה” (משלי, 22:6) — מן הדרך שבה חונכו… והרי הם עתידים להיות מחנכי הדור הבא, חס ושלום! התעוררו אפוא, מורים והורים, לעסוק בחינוך! שהרי זו אבן הפינה, “אבן ביסודו של ישראל”, והמילה “אבן” — בלשון הקודש אבן — נקראת גם אב־בן (אב ובן), ראו רש״י על הפסוק: “משם רֹעֶה אבן ישראל” (בראשית, 49:24).
בצער בלב ובחרדה גדולה לעתיד, משה שפירא.