הרב יונתן אייבשיץ
ברכת ראה בענינו – «ראה בצרותינו»
כאן יש להתפלל על גאולת ישראל. אך אין לכוון לכך שאז נהיה, כביכול, נסיכים ורמי מעלה בארץ וכל טובותיה יעמדו לרשותנו — אף שכך אכן יהיה — שהרי מה לאדם ולכל הטובות החולפות, המופיעות בן לילה ונעלמות בן לילה? כל המחשבות צריכות להיות נתונות להשגת מלוא המעלה והשלמות, אך העיקר — לקידוש שמו הגדול של הקב״ה, שאותו קשר בנו, כדי שלא יתחלל בקרב העמים. בכך טמון יסוד השמחה שתביא לנו הגאולה, אם ירצה הקב״ה — במהרה בימינו, כאשר ידעו כל העמים כי «שקר הנחילו להם אבותיהם» (ראו ירמיהו, 16:19), וכי הקב״ה, הוא לבדו מלך על כל הארץ, והוא אלוקי ישראל, באמת ולעולם. וזו משמעות המילים: «וגאלנו מהרה למען שמך».
ויש להתפלל על כך אף שאיננו ראויים לגאולה — שהרי האם אין הקב״ה יכול לעשות גם את מה שחורג מגבולות הטבע? הרי לגביו אין הבדל בין הטבעי לבין מה שמעל לטבע! הכול מתנהל על פי מידת הדין, שכן הטבע נובע מן הדין, וכאשר הקב״ה פועל במידת הדין, פירוש הדבר שהוא פועל בהתאם לטבע. אך כאשר הוא פועל שלא על פי הדין, פירוש הדבר — שלא בהתאם לטבע. ואז הוא, ברחמיו הגדולים, «שובר» את הטבע ומיטיב עמנו יותר מן הראוי על פי מידת הדין. ולכן בקריעת הים הוא נמשל לגיבור מלחמה (ראו שמות, 15:3), מפני שישראל לא היו ראויים לנס הזה, והקב״ה חולל אותו למען שמו הגדול — נס שלא על פי הדין, מעל לטבע — ולכן הוא נמשל לגיבור. ואנו מתפללים שיחולל בגבורתו, בידו החזקה, נס למעננו — בניגוד לטבע ושלא על פי הדין, וזו משמעות המילים: «כי א-ל גואל חזק אתה».
ועל האדם לשים אל לבו שבכל יום מתרחשת גאולה, והקב״ה שומע את תפילות ישראל, ובייחוד את תפילת הציבור, שאינה נדחית לעולם. ובכל יום קמים עלינו המבקשים להשמידנו, אך הוא מציל אותנו מידיהם; וזו הגאולה הבאה בכל יום. לכן תיקנו לומר «גואל ישראל» — בלשון הווה, מפני שהוא גואל, פודה ומציל בכל יום. ולכן, בעומדו להתפלל, על האדם לשים לב לכך שכעת עת צרה לישראל, ורבים נלחמים בנו כדי להשמיד את שארית יעקב [הן בגוף והן ברוח], חס ושלום, ורק צעד אחד מפריד בינו לבין המוות. וכאשר הוא רואה שעבר היום — ומזימותיהם של אויבי ישראל ומצרריו לא התממשו — «ישמח ישראל בעושיו» (תהילים, 149:2), כי שמע הקב״ה את תפילתנו.
ברכת רפאנו – «רפאנו»
כאן יש להתפלל על כל חולי העיר, וגם על כל חולי ישראל, ולהשתתף בצערם, שהרי כל ישראל הם נשמה אחת וגוף אחד, ואם חלה אחד מישראל — חלק כלשהו מגופו חולה. ואל יאמר אדם: «מה לי ולו? הוא אינו קרוב משפחתי ואינו מגן עליי!» אלא יש להתפלל בכל הלב על כל החולים, כאילו היו בניו ואחיו חולים, חס ושלום — שהרי האם לא היה אז מרבה בתפילותיו ושופך לפני הקב״ה את כאב נפשו? וכך יש להתפלל על כל אדם מישראל. אם מפני שאין אדם בישראל שאין לו חלק במצוות, ובזכות חלק זה תחיה נפשו; ואם אותו חולה הוא אפילו רשע גמור, ברור לחלוטין שיש להתפלל על בריאותו כדי שלא ימות בחטאו, שהרי אם יחלים — אולי יתקן את אשר קלקל! ואם ימות בלי לתקן, חס ושלום, יחסר איבר אחד בגוף הגדול שהוא כנסת ישראל — והרי השכינה אינה יכולה לשרות בגוף בעל מום. ויש עוד סיבה להתפלל על הרשע: כאשר הקב״ה עושה דין בישראל, אפילו ברשעים — בוער חרון אף בשמיים, ובשעה כזאת עלולה מידת הדין להגיע גם לאנשים ראויים, חס ושלום, כי מי יעמוד בפני חרון אפו? ולכן יש להתפלל כדי לכבות את חרון האף הבוער הזה. ועיקר התפילה הוא בקשה לרפואת מחלת ישראל, על כנסת ישראל שבגלות, שהיא «חולת אהבה» לקב״ה (ראו שיר השירים, 2:5). ולרפואה זו נדרשות התעוררות גדולה ותשובה גדולה אליו.
יש להתפלל גם על חכמי התורה, שכוחותיהם תשו מרוב עמל בלימודה, ואנו חייבים להתפלל על צורכיהם, על שלומם ועל חיזוק כוחותיהם. כי הם שומרי התורה, המעבירים את המסורת הנאמנה של התורה שבעל פה, ונשמותינו קשורות בנשמותיהם, ואם אין חכמים, חס ושלום — אין לנו חיים!
ברכת ברך עלינו... אֶת השנה הזאת – «ברך עלינו… את השנה הזאת»
כאן על האדם להתפלל על פרנסתו, מפני שמזון שלא התפללו עליו מראש בתפילה על הפרנסה הוא «לחם טמא». ולכן על האדם, לכל הפחות בתפילת שחרית, לבקש מהקב״ה שישלח לו את מנת הפרנסה שנקצבה לו — כדי שתגיע אליו בהיתר ולא באיסור. כי אם יש במאכל דבר כלשהו הקשור באיסור, הוא מטמא את כל הגוף, ואין בו מזון לנשמה. אך אם המאכל מותר כולו לחלוטין — יש בו מזון לנשמה, ויש להתפלל היטב ובכוונה רבה שהמזון יהיה מותר לגמרי וטהור, וזו משמעות המילים: «ושבענו מטובך».
ויש להרבות בתפילות שהקב״ה יזון את העניים וייתן לכל אחד לפי צרכיו, ושלא יזדקקו בני ישראל זה לחסדיו של זה. שהרי בעוונותינו הרבים, רוב העבירות בישראל נובעות ממחסור בפרנסה, ואילו הייתה הפרנסה מספקת — לא היו סוטים מדרכי הישר לעולם.
והזמן הטוב ביותר לבקש על הפרנסה הוא בבוקר, מפני שבבוקר הקב״ה מתמלא רחמים על ישראל, בראותו שבשעה ששאר העמים פונים אל אליליהם, ישראל פונים לעבודתו בכל לבם. ואז הוא זן אותנו ונותן לנו אמצעי מחיה — שהרי למעשה, על פי שורת הדין המחמירה, אדם מישראל שאינו ראוי לצאת זכאי לגמרי אינו זכאי לפרנסה, ולכן הדרך העיקרית לקבלת פרנסה היא שלא על פי הדין, אלא רק מרחמי הקב״ה.
ברכת תקע בשופר גדול – «תקע בשופר גדול»
כאן יש להתפלל בלהט ובדמעות על קיבוץ הגלויות ועל הכרזת דרור בארץ ישראל — מדובר בתקיעה בשופר, ועל האדם לדמות תמיד בנפשו שהוא שומע את קול השופר ביום הדין. ובתפילה על השופר שיישמע בעתיד לקיבוץ הנידחים, על האדם לכוון לקיבוץ כל הגלגולים (נשמות יהודיות שחיו אי פעם, חיות כעת או עתידות לחיות) בעולם הזה, מפני שבן דוד לא יבוא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף (גוף — אוצר הנשמות שעוד לא היו בעולם הזה), שכן כל ישראל נחשבים כעין גוף אחד, הכולל את כל הנשמות הבאות לעולם.
ברכת השיבה שופטינו – «השיבה שופטינו»
כאן יש לכוון להשבת הסנהדרין, כי היא כיסאו של הקב״ה. וכל זמן שהסנהדרין הייתה במקומה, היה כבוד הקב״ה על ישראל. הרמב״ם כותב שבן דוד לא יבוא עד שתשוב הסנהדרין, מפני שלה התפקיד העיקרי בהשראת השכינה. כי שם, במקומם, אמרו חכמי הסנהדרין את הלכות התורה שבעל פה, שם הכריעו בשאלות שבמחלוקת והשיבו חלקים מן התורה שנשתכחו. הם ידעו בבירור את כל התורה שבעל פה, כי רוח ה׳ שרתה עליהם, ולא היו מחלוקות בכל התורה. ובזכות הסנהדרין, שהענישה במלקות את החייבים בהן, נפטרו הנלקים מעונשי שמיים, אפילו מעונש כרת (ניתוק הנשמה ממקורה בשמיים). ועל כך נאמר בברכה: «וצדקנו במשפט» — בזכות הדיינים (של בית הדין בארץ) נצא זכאים בדין שבשמיים.
במקום זה יש להתפלל על דייני ישראל — שיהיו דיינים ראויים וישרים, ולא דיינים שהם אלוהי כסף, דיינים חסרי תורה, להוטים אחר מתנות ונוטים לבצע, חס ושלום — שהרי אז ייפרע הקב״ה גם מהם וגם ממי שמינה אותם! בשל עיוות הדין באים לעולם כמה סוגי פורענויות; אך כאשר הדיינים ראויים — הברכה שורה בעולם, ולכן אמרו חכמים: «השיבה שופטינו כבראשונה… והסר ממנו יגון ואנחה» — האחד נובע מן האחר.
ברכת ולמלשינים – «ולמלשינים»
כאן יש לבקש שתיעקר הכפירה בישראל, ושהעם יאמין בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה באמונה שלמה, ושלא יהיה בו «שורש פורה ראש ולענה» (ראו דברים, 29:17) — שורש המעורר להתנגד לחכמי ישראל הראויים, המלמדים את עמנו תורה. יש להתפלל גם שיאבד עמלק — כאשר אומרים: «ומלכות הרשעה» (בנוסח התפילה שבו מופיעות מילים אלה, ובנוסחים אחרים — «והרשעים»), שכן כאן מדובר בעמלק, שבא בכוונת זדון נגד ישראל (במדבר), כדי להתערב בריב שאינו שלו (ראו רמב״ן על שמות, 17:16, בסוף). ובכך תתקיים מצוות העשה שבתורה: «זכור את אשר עשה לך עמלק» (דברים, 25:17), ואנו חייבים לשמור את האיבה כלפיו, כפי שנאמר: «הלוא משנאיך ה׳ אשנא» (תהילים, 139:21). ויש להתפלל שכל הפורענויות העלולות, חס ושלום, לבוא על ישראל, יבואו עליו. ויש להתפלל גם שהקב״ה יטיל את כל חטאינו על המצררים אותנו, שכן מצררים אלה היו סיבת החטא. ועוד יש להתפלל שהקב״ה יסיר מהם את השפע המיטיב וישפיע אותו עלינו מידו הקדושה, כפי שהיה מימי קדם.
ברכת על הצדיקים ועל החסידים – «על הצדיקים ועל החסידים»
כאן יש להתפלל לטובת הצדיקים, כי בזכות הטובות שהם זוכים להן אנו עצמנו חיים, וכל זמן שהם בעולם הזה — רצון וטוב שורים בעולם הזה. ובייחוד יש להתפלל לטובתם של גרי הצדק (מתגיירים), ולכוון את הלב לאהוב אותם כאת עצמנו, ובכך לקיים את המצווה: «ואהבתם את הגר» (דברים, 10:19). ועל אחת כמה וכמה בזמננו, כאשר אנו בשפל מיוחד, מושלכים לעפר וכמעט לא נותרו בנו כוחות חיים, ואילו הרשעים נמצאים בפסגה… והוא, הגר, הכיר באמת, דבר שהוא כשלעצמו בלתי אפשרי ממש — להכיר בקב״ה בעולם של שקר — וכי איננו חייבים לאהוב אותו ולנשק את עקבות רגליו? והמרבה באהבתו אוהב את הקב״ה ואת תורתו! הרי אהבת האדם לגר תלויה באהבתו לקב״ה ולתורתו, שכן אהבה זו היא הסיבה לאהבתו לגר. ולכן יש להתפלל הרבה מאוד לשלומו של הגר, כדי שלא ישוב, חס ושלום, למצבו הקודם בשל תלאות הגלות ועוניו. ואנו חייבים להרבות בתפילותינו על הגרים, שהקב״ה ייתן להם לב טהור.
ובאמירת המילים: «ולא נבוש כי בך בטחנו» יש לחשוב שאנו מבקשים שלא תבוא עלינו בושה בעולם הבא לפני המלך הקדוש. שהרי מהי הבושה בעולם הזה? בפני מי? בפני אדם הדומה לעשב, שהוא עצמו אין ואפס והבל! וכמה זמן נמשכים כאן החרפה או הכבוד, כאשר הכול כאן אינו אלא צל חולף? לא כך בעולם הבא, שבו האדם מבוזה ונכלם לפני בורא העולם, וכל המלאכים העליונים מביישים אותו וקוראים לפניו: «סורו! טמא! אל תיגעו בו! זה, פלוני, עבר על ציווי אדונו! מוטב היה לו שלא נברא! אוי, אוי לו!»
תרגום – הרב פ׳ פרלוב.