הרב צבי אלימלך מדינוב
נאמר בתחילת פרשת תרומה: «ויקחו לי תרומה» - «ו(ש)ייקחו לי תרומה».
הפסוק אומר «שייקחו», אף שלכאורה היה מתאים יותר לומר «שייתנו».
הרמב״ם אומר בפירושו לשיר השירים שכל אימת שאדם חש אהבה לקב״ה או יראה מפניו, עליו לעשות דבר מה מתוך התחושה הזאת, ליצור מעין «כלי» שישמר את היראה ואת האהבה לבורא.
תחושה שאין לה «כלי» כזה, שאינה מתלבשת בלבוש של מעשה, תחלוף ותיעלם בלי להותיר זכר.
תורה, מצוות ובייחוד צדקה יכולות לשמש אמצעי כזה לביטוי כמיהת הלב. כשהאדם נותן לנזקק, הוא מידמה במידה הרבה ביותר לבורא, הנותן בחסדו חיים לכל ברואיו.
ואף שכלפי חוץ האדם שתורם לזולתו נותן – למעשה הוא מקבל.
בזכות זאת הוא נעשה מסוגל להפוך את היראה ואת האהבה לבורא שהתעוררו בו לקניין שלו.
כך נאמר גם כאן. «מאת כל איש אשר ידבנו לבו» – זהו אדם שלבו הואר באור האהבה והיראה כלפי הקב״ה, אור שאין לו גבולות.
כתוב בשיר השירים: «אני ישנה ולבי ער».
אומר המדרש: «אני ישנה» – בגלל חטא העגל, «ולבי ער» – הקב״ה מעורר אותי במילים «וקחו את תרומתי!».
המדרש מסביר מדוע התורה אומרת «קחו» ולא «תנו»: אדם נותן דבר מה לזולתו לאחר שחשב על כך, ובכך מממש את כוונתו. לעומת זאת, לקחת מאדם אחר הוא יכול גם בלי להודיע לו מראש.
לאחר חטא העגל, נדמה היה שעם ישראל ניתק לחלוטין את הקשר עם הקב״ה, ולא היה בכוחו לעורר את אהבת הבורא כלפיו ואת ברכתו. אולם הנתק הזה מהקב״ה היה חיצוני בלבד.
נשמתו של כל יהודי בפני עצמו ונשמתו של העם כולו לעולם אינן מאבדות את הקשר איתו.
והקשר הזה, שאי אפשר לנתקו, משתקף בהחלפת המילה «תנו» במילה «קחו», המציינת פעולה שאינה דורשת הודעה מראש, כפי שקורה בין אנשים קרובים.
תרגום – הרב מ. גאפט