אופנה וסגנון

מילת הקסם הזאת, ״אופנה״

לכל אישה יש מה לבטא, אבל לא כולן מבטאות את מה שבאמת נמצא בתוכן. רבות מחקות את מה שהן רואות סביבן, ומדמיינות, בהשפעת הפרסום, שזה יעזור להן לבטא רגשות מסוימים, להעביר ״message״ (מסר, איתות) מסוים לעולם שסביבן. אבל האמת היא שלא תמיד אפשר ״לקרוא״ מתוך צורת הלבוש שלנו את מה שאנחנו באמת רוצות לומר. ולא תמיד הדברים — נקראים נכון. כדאי לחשוב — מה אנחנו באמת רוצות להעביר לעולם שסביבנו? כשאני — ולא אף אחת אחרת — לובשת דווקא את הפריט הזה, מה אני רוצה לומר לעולם? ומה אני אומרת בפועל? 

אישה שמצליחה למצוא את הביטוי הנכון לפנימיותה במראה החיצוני הופכת ל״אייקון סטייל״. מתפעלים ממנה ומחקים אותה.

עם זאת, אין זה אומר בהכרח שהיא מתלבשת לפי ה«צעקה» האחרונה של האופנה… נכון יותר לומר שהיא זו שיוצרת את האופנה הזאת! אחרים מעתיקים את הסגנון שלה, בלי לדעת שהעתק־הדבק לא יהפוך אותם לאישיות מושכת כמוה… האלגנטיות שלה מעוררת במעצבי אופנה השראה למראות חדשים… היא צועדת בחיים ומשאירה חותם עמוק בתודעתם של אחרים – פשוט משום שעולמה הפנימי משתקף בהרמוניה בעולם החיצוני, ויוצר מראה שלם. האין זה מה שגם אנחנו שואפות אליו כשאנחנו בוחרות את המלתחה שלנו?

אין לחשוב שהיהדות שוללת את האופנה או אוסרת עליה. 

ההבדל כאן הוא בעיקר בגישה – המסורת שלנו אינה מחליפה את המטרה באמצעי. אופנה אינה טובה כשלעצמה, אלא כל עוד היא מובילה למטרה חיובית. אישה השואפת להיות מושכת בעיני בעלה – זהו האידיאל שאליו מכוונים מאמציה של האופנה היהודית. 

על האישה להיות מושכת ומטופחת, להיות נחשקת בעיני בעלה – החצי השני שלה, ולעורר יחס של כבוד מצד אחרים.

בתורה אנו מוצאים דוגמאות מרתקות לדאגה ליופייה של האישה ולנוחותה – אלו הן תקנותיו (הוראותיו) של עזרא, שלפיהן מוכרי מוצרי קוסמטיקה ותכשיטים צריכים לעבור בכל הארץ – כדי להבטיח לכל אישה אפשרות לטפל בעצמה כראוי, וכן הוראת חכמי התלמוד, שאם בעיר מסוימת נהוג להתעטף ברדידים בצבע או בדוגמה מסוימים – הבעל חייב לקנות רדיד כזה לאשתו, גם אם יש לו רדידים מבד אחר, כדי שלא תרגיש שלא בנוח… ויש עוד דוגמאות רבות.

לאישה היהודייה יש אמת מידה נוספת בבחירת המלתחה שלה. אם אישה שאינה דתייה לובשת את בגדיה בלי קשר לשאלה עד כמה הם נוחים ונעימים לה אישית, ובלבד שיהיו אופנתיים, הרי שאישה דתייה, נוסף על השאלה עד כמה הם עכשוויים, חושבת גם על ההיבט המוסרי של העניין. 

אחד ממעצבי האופנה המובילים בעולם אמר כבדרך אגב בריאיון דברים שכדאי לתת עליהם את הדעת: «כשאנחנו מעצבים סגנונות לבוש חדשים, אנחנו מנסים בכל פעם למשוך את המבט לחלק אחר של גוף האישה». בכך טמונה מטרתם העיקרית של בגדים אופנתיים בעולם הלא־יהודי ובעולם החילוני: למשוך תשומת לב. התורה מזהירה אותנו שתחבולות כאלה מעוררות אצל גברים הרהורים לא טהורים. גישה כזו אינה מותרת במסגרת היהדות. 

האישה היהודייה הולכת בעקבות האופנה רק אם היא מבוססת על דיני הצניעות ואינה סותרת אותם. מטרתה היא ללמוד את אמנות הלבוש הנאה ובטוב טעם, ולבטא במראה החיצוני - את יופייה הפנימי.

כל כבודה בת מלך – פנימה: כל תפארתה של בת המלך - בפנים

מהו אידיאל המראה של האישה היהודייה? להיות מושכת, אך בלי למשוך תשומת לב יתרה לעצמה. נדמה לכן שזה בלתי אפשרי? ששני הדברים האלה מנוגדים? ובכל זאת, חכמינו אמרו במסכת ברכות: «בית נאה ואישה נאה מרוממים את נפש האדם», והם גם אמרו: «שקר החן והבל היופי, אך אישה יראת ה׳ היא תתהלל» (משלי). 

אז האם יש צורך ביופי או לא? התשובה היא שהיהדות מדברת על יופי פנימי – שהרי זהו היופי האמיתי. אפילו אדם שנולד יפה יכול להפוך למכוער אם נפשו אינה יפה. ולהפך, כשאנו מעטרים את נפשנו בטוב, אנו נעשים יפים יותר ויותר גם כלפי חוץ – הופכים לאישיות המקרינה אור פנימי רך ומקסים, שבקרניו רוצים לבלות את כל ימי חיינו.

«שלמותה של האישה נמצאת בתוכה; צריך רק לא להפריע לה להתגלות».

צניעות באופנה!

כפי שאמר החכם מכל אדם, המלך שלמה (סולומון) – אין כל חדש תחת השמש. נדמה לנו שהמצב שנוצר הוא תוצאה של שינויים שחלו בעולם לאחרונה, פרי «המהפכה המינית» ורוחות דומות… למעשה, ה«חידוש» הזה קיים כבר אלפי שנים רבות. חכמינו מנו שלוש סיבות שבגללן חרב בית המקדש הראשון, והעם היהודי חווה גלות איומה ואת השבי בבבל: «עבודה זרה, שפיכות דמים וגילוי עריות» …מה פירוש גילוי עריות? זהו חוסר צניעות בלבוש ובהתנהגות. כך מתארים מקורותינו את אירועי תקופת בית המקדש הראשון: «גבהו בנות ציון. הן הולכות בגרון נטוי, בעיניים מאופרות, פוסעות בצעדים רכים ומקישות בעקביהן» (ישעיהו, 3:16). 

בארסנל של חובבות האופנה באותם ימים היו התחבולות הבאות למשיכת תשומת לב נוספת: בחורה גבוהה השתדלה ללכת לצד בחורה נמוכה; בתסרוקת שזרו תוספות שיער ארוכות כדי שתיראה שופעת יותר; את העיניים הדגישו בצלליות מיוחדות לעפעפיים; את העקבים החלולים של הנעליים מילאו בחומרים ריחניים – כשגבר הופיע ליד «חובבת אופנה» מקושטת כזו, היא הכתה בעקביה על אבני הרחוב ופיזרה סביבה ניחוח. בני התקופה העידו שהריחות האלה פעלו על הגברים כשיקוי אהבה ועוררו בהם הרהורים לא טהורים. לאן הובילו כל ה«המצאות» האלה? – לחורבן בית המקדש הראשון, לטרגדיה עקובה מדם של העם כולו, לגלות ולאובדן כל מה שהיה יקר ליהודים באותו דור.

עם כל זאת, הכיוון המרכזי של האופנה היהודית שלנו צריך להיות דווקא – אופנת הצניעות.

קראו על הצניעות היהודית בעמוד "צניעות - יופי פנימי"