בתיה ציבוקמאכר
מהי צניעות?
אם נפנה למקור, נראה איזו חשיבות רבה מייחסת התורה לצניעות – שלתיאורה משמשים מושגים כמו צניעות (צניעות) וענווה. האדם המודרני ה«משוחרר» עשוי להיות מופתע מכך שהקב״ה מגדיר כתכונה הכרחית לקניין התורה – את הצניעות! לא ידע, לא חוכמה, ואפילו לא קדושה – לא, הנביא הגדול ביותר בכל הזמנים, מורו של העם היהודי כולו, משה, נקרא איש עניו – איש צנוע! על פי התורה, התנהגות צנועה אינה אפילו תוספת טובה למעלות אחרות; לא, זהו היסוד שעליו נבנה בניין אישיותו של האדם, ושבלעדיו – אי אפשר להשיג את החוכמה האלוהית.
אבל אם נערוך ניסוי, מה דעתכן, כמה מבני שיחנו (מבנות שיחנו) יעוו את פניהם לשמע המילה «צניעות», כאילו נגסו בתפוח בוסר שהקהה את שיניהם? למה המילה הזאת מעוררת תגובה כזו? איזו השפעה עצומה וכוללת מופעלת על רגשותינו, עד שכל מחשבה ודיון על צניעות נתפסים כמשהו מיושן שאין לו קשר לדור שבו אנו חיים!
החברה שלנו אינה רואה בעין יפה את הצניעות. האידיאל בן ימינו הוא לדבר על כל מה שבעבר שתקו עליו, ולהראות את כל מה שבעבר היה מכוסה. להעלות לדיון פומבי את היחסים בין המינים, ויתרה מזו, להציגם בכל מקום – בקולנוע, בטלוויזיה, במגזינים… להשתמש בהם לפרסום, וכך גם בגוף האישה (ובגוף הגבר) – כל אלה מפחיתים את ערכו של הדבר היקר ביותר שברשותנו. כתוצאה מכך, רגשותינו איבדו את עדינותם. איננו מבינים ואיננו מרגישים איזה פוטנציאל עצום טמון בקשר שבין איש לאישה. יחסים שהתורה משתמשת בהם לתיאור מטפורי של האיחוד בין הקב״ה לעמו, לביטוי הכמיהות הטהורות והקדושות ביותר – מונמכים לרמה חייתית. כך גם יופייה של האישה וכבודה – מה שהתפעלו ממנו והעריכו אותו נתפס כיום, במקרה הטוב, כסחורה… שאיננו שומרים עליה, אלא מפזרים אותה לכל עבר. ואילו כל ניסיון להשאיר ולו משהו מחוץ למרחב הציבורי – זוכה לגינוי וללעג כביטוי לנחשלות.
הצניעות, כפי שהתורה מבינה אותה, אינה רק חוקים וכללים חיצוניים, אלא ביטוי חיצוני למצבו הפנימי של האדם. הצניעות אינה הגבלה המוטלת על נשים – על פי היהדות, גם לגבר הצניעות נחוצה בהחלט!
צניעות – נושא «כאוב» נצחי
כשמזכירים צניעות (צניעות, צניעות), אנחנו חושבים אוטומטית על לבוש. הסטריאוטיפ הזה, שלפיו צניעות היא שיער מכוסה, גרביים ארוכים, חצאיות ארוכות ושרוולים ארוכים, נפוץ מאוד, ויותר מכך, אצל אנשים רבים הוא ממש פועל כמו «סדין אדום מול שור». למעשה, הלבוש הוא רק אחד מהיבטיה של הצניעות. מה שהתורה מכנה «צניעות» מקיף את כל תחומי חיי האדם. צניעות אמיתית ניכרת בדרך שבה אדם נע ואוכל, מדבר וחושב, בדרך שבה הוא קונה את חוכמת התורה, בהתנהגותו ובאופיו… אם אדם חושב שהוא חשוב ומשמעותי יותר מזולתו – מחשבתו חסרה צניעות. אם בעת שיחה עם אחרים אנחנו חשים עליונות – זו אינה צניעות. הצניעות ניכרת לא רק במעשינו, אלא גם באופן שבו אנו עושים אותם – תסכימו שאפשר לעשות את אותו מעשה טוב לקול תרועות ומוזיקה, ומחיאות כפיים של צופים נלהבים, ואפשר – בלי שיבחינו בכך כלל… ולדברי חכמינו, «רק על מעשה טוב הסמוי מן העין שורה הברכה» – ככל שאנשים יודעים פחות על מעשינו הטובים, כך רב יותר הטוב שיכול לצמוח מהם בפועל. מחשבה שאינה רגילה בעידן שלנו, עידן יחסי הציבור הכול־יכולים והחובקים כול!
צניעות – בדור «שפניו כפני הכלב»?
התקופה שבה אנו חיים נקראת «עקבתא דמשיחא», ומתוארת בפי הנביאים כ«דור שפניו כפני הכלב». אחד ההסברים להשוואה הזאת הוא שמנהיגי הדור ידאגו לפופולריות שלהם, ויפעלו תמיד תוך «הצצה לאחור» אל ההמון, בדומה לכלב הרץ לפני בעליו ומביט כל הזמן לאחור. הסבר אחר הוא שהדור יהיה חסר בושה, עד שאפשר יהיה להשוות את «פניו» לא למראה אנושי, אלא ל«פרצופו של כלב». נשמע דומה למציאות שלנו, לא כן?
התרבות המודרנית (ובייחוד מה שמכונה תרבות מערבית) בנויה, במידה זו או אחרת, על ביטויים שונים של התנהגות בלתי צנועה. ואין הכוונה כעת לדברים מובנים מאליהם, כגון הצגת גוף האישה העירום לראווה… העניין עמוק הרבה יותר, שכן, כפי שכבר נאמר, צניעות היא התנהגות הנובעת מתכונות פנימיות, המבוססת על עדינות נפשנו… אבל עדינות פנימית ואיפוק «אינם באופנה» כיום! הספרות, האמנות, התיאטרון והקולנוע, העיתונות ותקשורת ההמונים, הנימוסים והאופנות – הכול משכנע אותנו בהפך: בעולם שבו זרם המידע עולה על גדותיו, למשוך תשומת לב לעצמך – זהו הערך העליון! לשם כך כל האמצעים כשרים. כל דבר המסייע במשיכת תשומת לב יזכה לאישור ויהפוך למושא פולחן… אם נבחן את הערכים המודרניים, הדבר נעשה ברור. אבל הגרוע מכול הוא שכבר כמעט איננו מבחינים בחוסר הצניעות, ואיננו סובלים בגללו כלל.
בתחילת המאה העשרים, בתקופה סוערת ורבת «תגליות», החכם הדגול מן הדורות האחרונים, החפץ חיים, הזהיר את בני דורו מפני הסכנה שבזלזול בצניעות. במזמורי דוד המלך נקרא הקב״ה שומר המגן על העם היהודי – «הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל; ה׳ שומרך» (תהילים 121:4-5). החפץ חיים שאל: באילו תנאים הוא שומר עלינו – בחינם או בתשלום? בהלכה היהודית יש הבדל בין שני המצבים האלה – אם משלמים לשומר על השמירה, הוא נושא באחריות מלאה למה שעליו הוא שומר. אבל אם מישהו מקבל על עצמו לשמור בהתנדבות וללא תמורה, אחריותו קטנה בהרבה…
מכיוון שאיננו משלמים לקב״ה על השמירה, דאגתו לביטחוננו מותנית. במה – מגלה לנו לשון חמשת חומשי התורה: «כי ה׳ אלוהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך…; והיה מחנך קדוש, כדי שלא יראה בך ערוות דבר ולא יסור ממך» (דברים, 23:15). זהו התנאי – כשהקב״ה מבחין במשהו שאינו צנוע, הוא מפסיק לשמור עלינו – ואז אנחנו בסכנה גדולה!
בימי החפץ חיים, אפילו נשים שאינן דתיות (וגברים שאינם דתיים) התלבשו והתנהגו בצניעות רבה יותר מן המקובל כיום. על אחת כמה וכמה עלינו לדאוג ששומר ישראל לא יסיר את שמירתו. עצם קיומנו עלול להיות נתון בסכנה… אסור לנו לשכוח את ההוראות וההגדרות שניתנו לעמנו בתורה: תהיו לי עם קדוש, ואת שלוש התכונות המאפיינות את עמנו: רחמנים, ביישנים, גומלי חסדים (מלאי רחמים, בעלי בושה, עושים מעשי חסד). כולנו בניו ובנותיו של המלך, וכל חיינו – הדיבור והמעשים, העולם הפנימי והמראה החיצוני – צריכים להיות מלאי הדר מלכות ו–צניעות, צניעות פנימית.
ומה עם ביטוי עצמי?
הו, שני האלילים האלה של ימינו – ביטוי עצמי ומימוש עצמי… איך אני יכולה להתלבש בבגדים כשרים? תוהה האישה. ומה עם הביטוי העצמי שלי?! הבה נקשיב למילה הזאת: ביטוי-עצמי, ביטוי חיצוני של עצמנו, של התוכן הפנימי שלנו… מה הדבר החשוב ביותר לשם כך? האין זה שיהיה לנו מה לבטא, שיהיה משהו בתוכנו?
מהו יופי פנימי
הנשים היהודיות תמיד התייחדו בדבר שהסעיר לבבות ומחשבות כאחד – קסם חמקמק אך שאין עליו עוררין, כוח משיכה מיוחד כלשהו… אותו יופי פנימי שמאיר את הפנים מבפנים והופך את האישה ליפה, בלי קשר לתווי פניה או לגזרתה, מעורר התפעלות ממנה ורצון לשהות בחברתה.
לא בכדי מספרת לנו התורה על אימהותינו הגדולות והקדושות שכולן היו יפות באופן יוצא דופן! המלכים הגדולים ביותר של אותה תקופה רצו להיות בעליהן, וכל הסובבים אותן ציינו את יופיין המדהים. ובכל זאת, בעלה של שרה אמנו, החכם והנביא אברהם, גילה את יופייה «במקרה», כשראה את השתקפות פניה בנהר בעת חצייתו… על רבקה אמנו אנו קוראים סיפור דומה – אבימלך, מלך גרר, התכוון לשאת אותה לאישה בשל יופייה. לעומת זאת, על בעלה, יצחק אבינו, נכתב שהוא תחילה «הביא את רבקה לאוהל אמו», אחר כך «לקח אותה לאישה» ורק לאחר מכן «ויאהבה»… מדוע יופייה לא «סנוור» אותו? האם ייתכן שלא אברהם ולא יצחק ראו את יופיין של נשותיהם?
נראה שהסיבה אחרת: האבות העריכו בבנות זוגם את היופי הפנימי שבו התייחדו באופן ברור כל כך, ולא את המשיכה החיצונית! אברהם העריך את צדקותה של אשתו, את מסירות נפשה, את קדושתה ואת צניעותה, ודווקא התכונות האלה האירו אותה באור שלא מן העולם הזה, עד שהסובבים אמרו: «יפהפייה כזו מתאימה רק למלך»…
יופייה הפנימי של שרה היה הסיבה ליופייה החיצוני, אך הוא היה רק תוצאה של נשמתה הזוהרת… אברהם העריך את הסיבה. כך גם יצחק: רק כאשר ראה שרבקה אכן דומה לאמו במידותיה ובמעשיה, «אהב» אותה – אהב אותה בזכות יופייה הפנימי… ואילו אבימלך ראה רק את החותם שהותיר האור הפנימי הזה במראה החיצוני.
יופי הוא דבר סובייקטיבי מאוד, ובכל זאת אין ספק שהוא קיים.
יופי אמיתי הוא חן, קסם מיוחד, הדבר שבאמצעותו «הקסים» יוסף, בנם של רחל ויעקב, את הסובבים אותו. כפי שאתן יכולות לשער, גם הקסם הזה נבע מיופי פנימי – מטוהר נפש מיוחד שהתבטא בצניעותו. זה היה סוד יופיו, שאותו ירש מאמו.
יופי אמיתי הוא ביטוי לעדינות פנימית מיוחדת, האופיינית לאישה היהודייה – בת המלך.
העדינות הפנימית הזאת אפיינה את רחל, ודווקא משום כך היא הצליחה להתאפק ולא להשיב לתוכחות שהוטחו בפניה… צניעותה ומסירות נפשה של רחל זכו לשכר – בצאצאים שגילמו את המלכותיות הזאת: יוסף, מלך מצרים כולה, וצאצאו של בנה השני, בנימין – המלך היהודי הראשון, שאול. אבל השרשרת אינה מסתיימת כאן! המלך שאול ניחן בטוהר פנימי ובשלמות יוצאי דופן, שהתבטאו גם כלפי חוץ – בהתנהגותו הצנועה. גם הצניעות הזאת עברה בתורה הלאה בשרשרת – אל צאצאית בית המלוכה של שאול, אסתר המלכה.
אסתר, או כפי שנקראה בעברית, הדסה (שמעשיה היו נאים ונעימים כמו ההדס הריחני, הדסים) – היא מופת לצניעות. כשמוכרזת תחרות יופי כלל־ארצית לתואר המלכה – אסתר אינה ממהרת להציג את עצמה, אלא להפך, מסתתרת בעומק ביתה… אולם מצאו אותה גם שם, לקחו אותה לארמון ו… מגילת אסתר מתארת את המאורעות כך: «ותהי אסתר נושאת חן בעיני כל רואיה». אפילו העניקו לה את השם הפרסי אסתר – אסתהר, סהר – «ירח»… אשר בו בזמן פירושו בלשון הקודש «אני אסתיר». היא לא ניסתה להבליט את עצמה לעיני כול, אך היופי הנפשי שהיה חבוי בה פרץ החוצה כזוהר – כל מי שפגש את אסתר חש כלפיה חיבה מיוחדת – כתוצאה מן החסד שהביאה לאנשים, שבזכותו הרגישו בעלי ערך ונחוצים בקרבתה… וכשמשרתי המלך שואלים למוצאה, אסתר שותקת – אף שלא היה לה במה להתבייש: היא צאצאית לשושלת מלכותית, ובמילים ספורות בלבד הייתה יכולה לשפר מאוד את «מעמדה» בחצר… ומהו שכרה של אסתר על צניעותה? קיומו של העם היהודי כולו! עם שלם לא הושמד בזכות אישה אחת, שמצניעותה ומאיפוקה צמחו הישועה והגאולה.
כשאנחנו מבינים את הסוד הזה – סוד היופי האמיתי, ומבינים איזו השפעה עצומה יש להתנהגות צנועה על גורלה של כל אישה וגם על גורלו של העם היהודי, אנחנו יכולים לנסות להבין את אידיאל היופי היהודי.